קניתי משקלות. מין צמידים כאלה מעור, כל אחד שני קילו. זה בשביל לחזק את הרגליים. בעיקר את הרגל השמאלית. אני כורכת אותם מסביב לקרסוליים והולכת איתם. זה כבד ללכת ככה. אני צועדת מהשער עד מפעל הגבס וחזרה. הנפש שלי משוחחת עם עצמה: למה את שמה את המשקלות האלה על הרגליים שלך, לא מספיק כבד לך גם ככה? זאת באמת שאלה. קשה לי לענות עליה. אני בכל זאת ממשיכה בדרך.

פעם ראיתי סרט קוריאני יפהפה. פעמיים ראיתי אותו, פעם  עם משה ופעם שנייה עם ההורים שלי. אביב קיץ סתיו חורף. ילד קטן מגיע לאי של הנזיר. הנזיר יגדל אותו. יחנוך אותו. הילד משוטט באי ופוגש בעלי חיים קטנים. הוא פוגש צפרדע וקושר לה אבן לזנב. היא מנסה לקפוץ ולא מצליחה. אחר כך הוא קושר אבן לזנב של הנחש. אחר כך לדג. זה לא מתוך אכזריות או רוע, זה פשוט משעשע אותו. הוא חוזר מהשוטטות. הנזיר, בלי מילים, קושר לו תרמיל על הגב עם אבן כבדה בתוכו. כבדה מאד. מעכשיו הוא ילך עם האבן לכל מקום. יעשה איתה את כל פעולות היומיום שלו. גם יישן איתה. הוא לא משוחרר מהאבן הזאת יותר, כל החיים.

אפשר לפרש את זה בהרבה דרכים. כרגע אני חושבת שהאבן הזאת נועדה ללמד את הילד  לחוש אמפתיה אל כל היצורים החיים. להזכיר לו כל רגע שהוא בסך הכל אחד מהם. בסך הכל במובן השלם המופלא, שלו.

טוב, זה לא עונה לי על השאלה. זה לא משל ואני לא הנמשל. סתם נזכרתי.

קיבוץ גשר. מהשער למפעל הגבס וחזרה (הצילום מוויקימדיה)