אחת ההשלכות של ההפרטה היא צמצום האפשרות לתת ויותר עצוב מזה, ירידת הרצון לתת. אולי זו בעיקר הרגשה שלי, אבל זאת התחושה

דבי יקרה,

מה שלומך? לפני כמה שבועות, אחרי שנים של מאבקים, הקיבוץ עבר שינוי ואם לדייק - השינוי עבר בקיבוץ. מה את אומרת, זה אותו דבר? את ודאי יודעת שהייתי בגרעין הקשה של המתנגדים להפרטה. במשך שנים ניסיתי להיאחז בשיתוף ובשוויון ככל יכולתי. גם כאשר הרגשתי את הסדקים מתרחבים והופכים לשבר. משהו עמוק בי סירב להשלים עם גוויעת הרעיון הקיבוצי שבסיסו שיתוף ושוויון. אני לא תמימה ומקווה שאת מסכימה אתי שאני לא טיפשה. בשנים האחרונות, חרף הניסיון להיאחז בקרנות המזבח – את נלחמת בטחנות רוח אמרו לי, את סתם מבזבזת אנרגיה - הרגשתי איך הרעיון המכונן הזה הופך לאבן ריחיים על צוואר. כמו מלקחיים המהדקים את אחיזתם. האוויר השיתופי הלך ואזל (השוויון? מזמן!) אנשים הרגישו שהם נחנקים. אין לי הסבר אחר. תארי לעצמך פרפר שקוצצים את כנפיו. איך יעוף. אפשר היה כמעט למשש את המרירות שהעכירה את האווירה.

***

את ודאי מלקקת עכשיו מהשפתיים את שאריות החלב המוקצף מהקפה האיטלקי המשובח שאת יודעת להכין מול עץ הלימון, עם שקט הציפורים הקטנות שלך. את אולי מחייכת לעצמך? ואומרת: איזה מזל שהקדמתי תרופה. שלא תחשבי. כאשר הבנתי לאן הרוח נושבת, לא הרמתי ידיים אבל ביצעתי נסיגה קטנה, מינורית. פיניתי את מקומי על הבריקדה. הבנתי שלא אוכל למנוע את ההפרטה. הרוב, ודאי רוב מיוחס, קובע.

לפני ההצבעה המכרעת, כאשר היה ברור גם לאדוקים שבמתנגדיה כי ההפרטה תעבור בקלפי, עשיתי מעשה קטן. ערכתי לעצמי טקס פולחני אישי. באחד הלילות האחרונים, מאוחר מאוד, יצאתי אל המרפסת. החוץ היה חשוך, ריח לח של טל ריכך את האוויר. וערכתי, ביני לביני, שיחה שקטה עם אבא, שהיה  במשך עשרות שנים לוחם צדק במעשים. הוא כמעט לא הוציא מלה מפיו אבל היה דוגמה אישית לאדם שפיו ולבו שווים. הוא נתן את כל כולו לקיבוץ ולעצמו לא ביקש דבר. הוא היה מסור לרעיון הקיבוצי בכל נשמתו. אני מתכווצת ממבוכה ומבושה כשאני מדמה אותו ערב לפני ההצבעה על מודל השינוי, מבכה מול כס תה את קץ הרעיון השיתופי, לא יודע את נפשו, מתעקש להצביע נגד גם ביודעו כי הפור נפל.

***

לפעמים אני שואלת את עצמי האם הכסף עושה אותך יותר מאושרת. את לא צריכה לענות לי כמובן כי את עצמי אני שואלת יותר מאשר אותך. קצת עצוב לי, אל תשאלי. לא בגלל מה שאת חושבת. לבד אני רגילה לחיות בין כה וכה בלי קשר לשיטה. עצוב לי כי אנשים ויתרו לא על החלום אלא על אותו חלק בו שאותו כבר מימשו והגשימו, גם כאשר אנשים מחוץ לקיבוץ אמרו להם שקיבוץ הוא בלתי אפשרי כי הוא נגד טבע האדם. אני, את יודעת, כפרתי בכך. וגם כיום. עצוב לי, כי עכשיו מה. כל אחד עם עצמו וסביב עצמו. ההפרטה הופכת אנשים לפחות רגישים לזולת. תגידי, זה רוח הזמן. אנשים רוצים דברים לעצמם. אין מה לעשות. זה עצוב לא בגלל שאין מה לעשות, אלא משום שאני דווקא רואה שיש מה לעשות. אני, מה אני צריכה? כלום. הספיק לי מה שהיה לי לפני ההפרטה ומספיק ודי והותר לי מה שיש לי אחריה. יש כאן מישהי, את מכירה ואולי אפילו מנחשת מי, שכמה שרע ומריר לה בחיים ככה היא נהנית למרר גם לאחרים. מישהו אמר לי אחרי ההצבעה על ההפרטה שהיא אמרה עליי כי אני מסכנה וצריך לרחם עליי כי לא מספיק שאין לי משפחה, עכשיו גם אין לי יותר קיבוץ...

אינך צריכה לענות, את עצמי אני שואלת יותר מאשר אותך )התמונה מ- (freepik

***

מבחינה כספית אני מסודרת לא משום שיש לי הרבה אלא משום שדי לי במעט. אני לא דוגמה, אני יודעת. לפני שבוע חילקו כאן מה שקוראים "בונוס" לחברים. באינסטינקט הטבעי שלי רציתי להתקשר לאחראית על התקציב הפנימי ולהגיד שנפלה טעות, כי קיבלתי זיכוי על סכום לא הגיוני. אני יודעת כי יש אנשים שזקוקים לכסף למימון הצרכים הבסיסיים. אני מוכנה לוותר עליו למענם. בלב שלם. ודאי אם אחליט, אעשה זאת באופן חשאי, בלי שם, רק זאת שאחראית על הרישום ואני נדע. מה את אומרת, את עוד פעם תגידי לי איזו פראיירית אני?  אני פשוט מרגישה שחיים בלי נתינה הם חיים חסרים. במידה מסוימת, אפילו ריקים. אחת ההשלכות המידיות של ההפרטה היא צמצום האפשרות לתת ויותר עצוב מזה, ירידת מפלס הרצון לתת. אולי זו בעיקר הרגשה שלי, אבל זאת התחושה. אנשים פחות רואים אנשים, לא במובן הפיזי, אם את מבינה למה אני מתכוונת. ואם כך, אני שואלת, למה לחיות דווקא כאן? אין יום ובעיקר אין לילה שאני לא שואלת את עצמי את השאלה הזאת.

***

ואת, דבי, האם את שואלת את עצמך שאלות, כי כששופעים שפע כמו שלך, אולי אין צורך לשאול שאלות ואולי אין סיבה. ותגידי לי בבקשה את האמת האם, לפעמים את בכל זאת מתגעגעת אפילו טיפה לשיחות שלנו שלא פעם הפכו לוויכוחים, כשאת הגנת כמעט בחירוף על מה שכינית "חופש הפרט הקדוש" וכבר אז אמרת שיום יבוא והשיתוף והשוויון, דווקא הם, כמה אירוני יקומו עלינו לכלתנו. ואני אמרתי לך, את עוד תראי, דבי, יום יבוא וגם אם לא תהיי במקום שבו לא יחסר לך דבר, את לא תוכלי לא להתגעגע לפעמים אל הימים שבהם גם המעט שהיה לנו היה די והותר.

נ.ב. תודה על משלוח הקפסולות? אם יש משהו גורם לי לקנא בך, זה רק, נשבעת לך, הקפה. אלוהים, איזה טעם. למות. חושבת שאפשר להשיג כאלה גם בארץ?

שלך, מלי