כמי שתמיד השתייכו לקבוצה כלשהי, ברור שבשוך ההפגנות נחוש עצמנו בודדים ונבקש אחר קבוצת ייחוס נוספת ממנה ישחרר רק המוות

כל אימת שאני מגיע למחאה השבועית בצומת הסמוכה למקום מגוריי - חדור אמונה במטרותיה ובצדקתה - אני נזכר בטור שפרסם עמוס קינן ביוני 1952, תחת השם "דני (ציון לזכרו)". וכך כתב קינן במדורו "עוזי ושות" בעיתון הארץ: "עוד משחר ילדותו היה דני עליז חברתי וקולקטיבי.. בכיתה ד' נכנס לתנועת הנוער בה שירת עשר שנים. שם הוא קיבל חינוך קולקטיבי יסודי ולמד לעשות עם כולם ביחד: לשיר, לרקוד, לטייל, לחשוב, לדבר, לכתוב וכד'. כשכולם הלכו למאבק הוא הלך למאבק.

כשכולם הלכו לעליה ב', הלך לעליה ב', כשכולם ישבו ברפיח או בקפריסין הוא ישב ברפיח או קפריסין. כשכולם הלכו למלחמה הלך גם הוא. כשהם השתחררו התשחרר גם הוא. כשכולם הלכו לחפש את המחר, חיפש גם הוא. כשכולם עזבו את הקיבוץ (לאחר משבר חברתי) היה חייב לפגוש את החבר'ה ולשאול: חבר'ה נלך לקולנוע? חבר'ה מה שלום החבר'ה? ובכלל, איפה שהיו חבר'ה שם לא חסר גם הוא. פעם קרה אסון: כל החבר'ה נסעו אל מחוץ לעיר ,לחתונה של אחד מהחבר'ה, ודני נשאר לבד. הוא הסתובב לבד ברחובות ולא פגש אף אחד. זה גרם לו לדיכאון נפשי. הוא שלח יד בנפשו מסיבה זו ועד היום אף אחד לא תפס איך הוא עשה זאת לבד".

לא הייתי מרחיק לכת ובוחר בסוף הטרגי של דני, אבל השייכות לקבוצה ותהיה זו קבוצת ספורט, קבוצת גיל או לימוד ותחביב, מחזקת ונוסכת בטחון ביחיד. כבר במדרש "תנחומא" בספר דברים ישנו מדרש לפיו אפשר לשבור קנה אחד בקלות, אבל אם מדובר באגודת קנים זה קשה מאוד. כך גם ישראל צריכים להיות מאוחדים ולהיעשות "אגודה אחת", כלשון המדרש. הקהל הרב שגודש בהמוניו את קפלן והצמתים, בדומה לקודמיו ברוטשילד ובלפור, אינו רק נושא שוועתו ובשורתו הדמוקרטית אלא מהווה גם קבוצת תמיכה לפרט שאלמלא הקבוצה היה עלול להיקלע לדיכאון נפשי, דוגמת דני של קינן, נוכח הרפורמה המשטרית שבאה עליו.

אני מרחיק עדות לאמי ואבי, זכרם לברכה, שעלו ארצה לאחר השואה בה איבדו את מרבית בני משפחתם וחוו סבל בלתי אנושי: אמא במחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו ואבא במחנות העבודה. בהעדר קבוצה משפחתית בחרו בקבוצה שקראו לה מצובה, והאמינו באמת ובתמים שהקבוצה הסוציאליסטית והעבודה הסיזיפית משחררות מנטל הקיום הפרטני וההתמודדות האישית בארץ לא נודעת. כאן נעזרו במי שניהל את כספם, דאג לקורת גג ומזון, הטליא בגדם וחינך צאצאיהם. הקבוצה, תרתי משמע, גאלה אותם מבדידות ומאחריות מלאה על חייהם החדשים.

קבוצות הגיל בילדות ובנעורים הקיבוציים נתנו משמעות דומה לי ולחברותי וחבריי שהיינו כאחים (לטוב ולרע) ואת מרבית שעות היממה עשינו יחד על חשבון המשפחה הגרעינית. זכור לי שבגיל צעיר ממש ביקשתי בדמעות לראות את אחי, היות ואבי שהה כפעיל תנועתי בתל אביב, ואמא ניסתה לנחם אותי באמרה: "למה אתה רוצה את אחיך.. הרי כולכם אחים". היא האמינה, עד יום פטירתה, בלינה המשותפת ובעבודה העצמית.

אחר כך הלכנו לצבא וההסתגלות היתה מהירה משל העירוניים, כי היינו מורגלים לפעול כקבוצה. כל אחד מאיתנו בחר להעריץ קבוצת כדורגל, ונסענו כדבוקה לראות את אריק איינשטיין ושלום חנוך בהופעת פרידה באכזיב. נותרנו לאחר מכן בודדים ומתגעגעים.

ובשורה תחתונה: המחאה נגד הרפורמה צודקת מתמיד ומחייבת התייצבות שבועית בצומת, אבל לא פחות ממנה חשובה הקבוצה שאתה מחזק בנוכחות שלך והיא מחזקת אותך. אם יש גם מפגשים חבריים ורומנטיים על הדרך, נבורך. אין ספק שבשוך ההפגנות נחוש עצמנו בודדים ונבקש אחר קבוצת ייחוס נוספת ממנה ישחרר רק המוות.

מפגינים בעמק. החיים של הקיבוצניקים בקבוצה נמשכים גם במחאה (צילום דוד עינב)