מק"ש לג"ש – מקרית שמונה לגן-שמואל (ג): לבד בין הילדים | דורון שריפי
אחזתי את העוף בשתי ידי ואכלתי בהנאה שנקטעה מיד. כולם צחקו עלי. נעם, הילד שנפנף לי לשלום בכיתה, הרים סכין ומזלג וסימן לי שאביט ואראה שכולם משתמשים בסכין ומזלג
הגענו לגן הירק בגן שמואל. ראיתי לפני חבורת ילדים, רובם בהירים ובלונדינים, חלקם משחקים עם כבשים ועזים וחלקם רוכנים לטפל בערוגות של צמחים.
נכנסנו לגן הירק ותמר אמרה לי מיד, "הנה הם. לך, לך לשם. תכיר את החברים שלך, לך לשחק איתם. אלה ילדי קבוצת מעיין. איזה יפים הם... יוּ... כמה חמודים, יללה, לך, לך," האיצה בי והדפה אותי לעברם.
הילדים הפנו עורף
זה הרגע, חשבתי לעצמי והתקרבתי לאט אל חבורת הילדים, שנראו גדולים וגבוהים ממני. חשבתי שזה לא הוגן, כי התחלתי את כיתה א' בגיל חמש אז ברור שהם יהיו יותר גדולים. כמוהם ליטפתי את הכבשים. רצתי אחרי עז שחורה אבל כולם ברחו ממני, גם העזים. הלכתי אחריהם, דבק במשימתי להתחבר עם כולם כי כמו שתמר הבטיחה לי, הילדים בקיבוץ מלאים באהבה, "לא כמו הברברים בשכונה, שזורקים אבנים על חתולים וילדים."
"די! מה אתה רוצה מאתנו? עזוב אותנו, לך מכאן, אוף, איזה נִיגֵ'ס זה... ממש עלוקה..." שמעתי אותם ממלמלים בלי להביט בעיני בעת שנמלטו ממני. שלחתי מרחוק מבט אל תמר והרמתי ידיים לסמן שאני לא מבין מה קורה פה. רציתי לחזור אליה אבל היא סימנה לי בתנועות ידיים מהירות להמשיך ולא להרפות וחייכה חיוך מוזר על שהצליחה להביא אותי אל גן העדן.
אישה עם שיער שחור קצר וחיוך רחב מיהרה לעברי ונראה שנזעקה להציל אותי.
"שלום, שלום, אתה בטח דורון..."
תמר הגיעה בריצה. "שלום את בטח נירה שלח, המחנכת של דורון. אני תמר, אחותו. הגענו מלהבות חביבה," אמרה וניכר על פניה, שהוקל לה עם הגעת המושיעה וההתקרבות ליעד הנכסף.
"כן, אני נירה. שלום לכם. בואו נלך לרגע הצידה ונדבר," הציעה המחנכת הנחמדה והרחיקה אותנו מילדי מעיין.
"תמר, את צריכה להבין. לא באים לילדים ככה, ישירות. הם פשוט לא רגילים לזה. זה חייב להיות איטי והדרגתי. הילדים האלה לא קלטו מעולם ילד חוץ עירוני. הם לא מכירים את מה שקורה בחוץ וזה ייקח זמן. הם גדלו ביחד מהסיר, את מבינה? אני מציעה שנלך לקבוצה ונשוחח..."
"אני מצטערת, אני חייבת ללכת," התנצלה תמר. "אני ממהרת לירושלים, לאוניברסיטה." נירה הביטה בה במבוכה כשרכנה ללחוש לי "תתנהג יפה דורון. תהיה ילד טוב. תשמח, תשמח שהגעת לכאן. תאמין לי, יהיה לך טוב פה ואבוא לבקר אותך. אל תדאג, יהיה בסדר." היא העניקה לי נשיקה חטופה ומיהרה לברוח.
"תמר! תמר! רגע! חכי! לאן את הולכת? אל תשאירי אותי כאן!" צעקתי ורצתי אחריה. היא הסתובבה ובלמה אותי במבט חמור. "לך לשם, שמעת אותי? לך! אני מאחרת ללימודים! אני אבוא לבקר, לך!" נזפה בי ונעלמה בין העצים הגבוהים.
בודד בקבוצת מעיין
עמדתי ללא ניע. לבי פעם מהר כשפחד משתק מזדחל אל גופי. "אני לבד," לחשתי לעצמי ודמעות החלו להיקוות בעיני. יד רכה הונחה בעדינות על כתפי.
"בוא דורון, תהיה איתי. אני יודעת שקשה לך."
הבטתי בעיניה הטובות של נירה המחנכת, שליבה היה רחב לא פחות מכפי שתיארו אחיותַיי בדברי ההלל לקיבוצניקים שהרעיפו עלי במשך השנים. צעדתי לצדה לאט ובמבט מושפל. ידה נחה על כתפי ושיככה מעט את האימה. כך צעדנו מגן הירק אל בית הילדים. כשכולם השתעשעו בחצר נירה הראתה לי את כיתת הלימוד והסבירה, שכל קבוצה לומדת בכיתה משלה, הצמודה ל"בית" שבו הילדים גרים וישנים. הכול נראה שונה ממה שהכרתי עד כה בקרית שמונה, שם למדו במבנה גדול עם עשרות כיתות ומאות ילדים רועשים שרבים ומרביצים.
בקבוצת מעיין היו בסך הכול ארבעה עשר ילדים וילדות, שקטים ורציניים, כולל חגי מלהבות חביבה שבכלל לא התייחס אלי. הופתעתי לגלות שהם בכלל לא גרים עם הוריהם. שמחתי על כך שלפחות בכך אהיה שווה לכולם.
לאחר מכן הציגה אותי נירה בפני בלה, המטפלת הזמנית. "כן, כן, כבר הכרתי אותו ואת האחות שלו..." מלמלה. הזלזול שבקולה פגע בי כחץ. לא הבנתי למה היא שונאת אותי בלי להכיר אותי בכלל.
דורון (שני מימין) עם אחיו ואחיותיו בקרית שמונה. לרצות הביתה (מאלבום המשפחה)
***
נירה קראה לכל ילדי הכיתה כדי להציג אותי בפניהם. "ילדים חמודים, אני רוצה להכיר לכם ילד חדש בכיתה. שמו דורון שריקי והוא ילד חוץ, שהגיע מהעיירה הצפונית קריית שמונה. דורון יגיע לקבוצת מעיין עם ילדי להבות חביבה, שבאים ללמוד בחברת הילדים."
"אמרת לנו שיגיע ילד מחונן," הלין ילד גדול וזעוף פנים.
מה הבטיחו להם? מה זה מחונן לעזאזל, אם לפחות היו מסבירים לי הייתי מנסה להתנהג ולדבר כמו שמחוננים מתנהגים.
נירה הסבירה שתהיה לכולם הזדמנות להכיר אותי והתחילה ללמד את מה שתכננה. אף אחד לא הקשיב לה. כמעט כולם נעצו בי מבטים חודרים ואני ניסיתי לחייך בתגובה ולחפש עיניים טובות שאוכל להתחבר אליהן. רק ילד אחד, שחור שיער, חייך והרים יד לשלום.
בהפסקה הבנים שיחקו כדורגל. לא אהבתי את המשחק הברוטלי שהכרתי מהשכונה. וגם לא את קשקושי הסרק על הפועל או בית"ר. מגרש הכדורגל העירוני בקריה היה גדוש במתח, ריבים, וקללות על החלטת של שופטים או פספוס של שער, כשקליפות של גרעיני חמניות נושרות מפי המפצחים הצורחים ונערמות לרגליהם כשטיח אפור.
ביקשתי להצטרף לאחת הקבוצות והם המשיכו לשחק ולא התייחסו, כאילו הייתי בלתי נראה. עמדתי מולם וחיכיתי. "תעוף מפה שחור מכוער!" קרא לעברי ילד מגודל תכול עיניים. "אתה ילד חוץ לא נחוץ," הוסיף ברשעות.
הזדעזעתי. מימי לא קראו לי שחור מכוער. תמיד אמרו לי שאני "יפה תואר לא פחות מהאשכנזים." לא הבנתי למה הוא אומר שאני ילד לא נחוץ. רציתי לברוח ללהבות חביבה, אל חדרי החדש והתיק שלי שמחכה על מיטתי. אולי שם הם יהיו יותר נחמדים.
לאכול בידיים
"כולם לשטוף ידיים ופנים ולהגיע לארוחת צהריים," קראה המטפלת. במטבח הגדול היו כמה שולחנות עץ מרובעים שעליהם נח מגוון של מאכלים צבעוניים כמו שהבטיחה תמר. בלה אחזה במגש עמוס כל טוב ושאלה אותי, "עוף או קציצות בשר?"
רציתי את שניהם אבל לא העזתי לבקש.
"כן, מה אתה רוצה?" שאלה בקול תקיף יותר.
"אה... לא משנה לי," עניתי בקול חלוש.
"לא משנה לי זו לא תשובה. תבחר עכשיו!"
פחדתי ממנה. מבטים ננעצו בי. פרצופים קומטו בסלידה.
"בסדר... עוף," עניתי בהיסוס ונתח עוף עסיסי הונחת על צלחתי. לא האמנתי למראה עיני. שוק וירך במנה אחת! בבית אכלנו רק כנפיים, גרונות ורגליים, כולל ציפורניים, והנה לפני כרע עוף שמן ועסיסי!
אחזתי את העוף בשתי ידי ואכלתי בהנאה שנקטעה מיד. כולם צחקו והצביעו עלי. מה עשיתי? למה הם צוחקים? נעם בן עוזר, הילד שנפנף לי לשלום בכיתה, הרים סכין ומזלג וסימן לי להביט סביבי ולראות, שכולם משתמשים בסכין ומזלג כדי לטפל במיומנות מקצועית במה שהונח להם בצלחת. בלה הגיחה מאחורי והדגימה. "אצלנו לא אוכלים בידיים כמו המזרחיים. הנה, תראה, כך אוכלים. סכין ביד ימין ומזלג ביד שמאל."
היא אחזה בכפות ידי האוחזות בסכו"ם והחלה לחתוך נתחי עוף, לנעוץ בהם את המזלג להוביל אותם אל פי. לא הבנתי למה המזלג חייב להיות ביד שמאל ולמה בלה צריכה להאכיל אותי כמו תינוק. רציתי שהאדמה תיפער את פיה ותבלע אותי.
***
לא אהבתי בכלל את זו שמתקראת "מטפלת" וחשבתי שאם אבא שלי היה רואה איך היא מתנהגת אלי, הוא היה רודף אחריה בכל הקיבוץ, מחטיף לה סטירת לחי מצלצלת ומקלל אותה כמו שצרח על השכנים שממול חלוננו, שנהגו לקשור את הפה של הסבתא הזקנה שלהם ולהשאיר אותה על המרפסת, לבכות ולגעות שעות על שעות, עד שדמו של אבי התרתח. "תיקחו אותה לֶבָּיִת שלכם, למה היא בֶּמִרְפֶּסֶת, עושה לנו רעש עָאא... עָאא! איזה נבלות אתם! ככה עושים לאישה זָקֶנָה...?" ואז השכנה פתחה את פיה לענות בהתאם ומהר מאוד התלקחה מהומה. אבי רץ עם קלשון אל פתח ביתם ושכנים חסונים אחזו בו בכוח עד שוורידי זרועותיהם התנפחו לנגד עיני. השכנה האמיצה עמדה מולו בלי לזוז כשחודי הקלשון כמעט ננעצים בה. הבטתי בפניה ונמלאתי הערכה על שהעזה לעמוד מולו.
ניסיתי לאכול כמו כולם ללא הצלחה רבה. לבסוף השתמשתי במזלג בידי הימנית כדי לאכול את הפירה הטעים ואת נתחוני העוף שהמטפלת חתכה. הטעם היה נפלא. האוכל הטעים ביותר שאכלתי מימי. יכולתי לאכול עוד ועוד אך מבטיהם של הילדים גרמו לי לנסות שוב את השימוש בסכין ובמזלג. לא הצלחתי לשלוט בסכין, שנפלה מידי שוב ושוב. לבסוף התייאשתי וויתרתי על המשך הארוחה.
"תאכל עד הסוף, דורון. אצלנו לא משאירים בצלחת. בְּבִּיַאפרָה יש רעבים ואתה זורק?" קראה בלה במבטא מוזר, שהזכיר לי את השכנים הרומנים שלנו בשיכון.
"אין לי תיאבון," עניתי בהפגנתיות.
בלה ביטלה את תשובתי בתנועת יד, מלווה בפליטת אוויר מבין שפתיה הדקות, וניגשה לשטוף את ערמת הכלים שהונחה בכיור הכי עצום שראיתי בחיי.
כולם יצאו לחצר ואני נותרתי בכיסא, מתקשה להיפרד מהצלחת. נעם ניגש ללמד אותי איך לאכול עם סכין ומזלג. זה הביך אותי אך הייתי אסיר תודה. ההסבר שלו היה נעים ומובן ושמחתי. אולי יהיה לי חבר אחד לפחות בקבוצה.
"יש כאן כמה ילדים רעים, שכבר הצלחת להכיר. אל תתייאש. תהיה חזק ואל תוותר להם." דבריו לא הוסיפו לי תקווה רבה אבל שמחתי לפגוש עיניים ידידויות.
דורון שריפי (שריקי) עובד במשרד החינוך, מורה לעברית דְּבורה (מדוברת) בחטיבות וּביניים בחברה הערבית; היה ילד חוץ בגן שמואל מגיל עשר וחצי עד חמש עשרה וחצי. מחבר הספר "ילד חוץ" .
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!