מסורת עבר אינה רק מקור לכוח, אלא היא גם משא כבד, שלעתים ראוי להותירו מאחור. עם ריבוני, אדון לגורלו, יכול לסרב לתכתיבים מעברו הרחוק, אם הם כבר לא מתאימים למציאות חייו העכשווית

 

שנים שהציבור הישראלי, הלא אורתודוכסי, התמכר למנעמים הניו אייג'יאים של מסורת ט' באב, מסורת החורבן היהודי והתקווה לשיבה אל "ימינו כקדם". רבים התהדרו, יְשוביי אבלים על רצפה, בקריאת מגילת איכה. כעת אולי מחלחלת ההבנה שזה היה משחק באש משיחית.

 

ברמה (במדיה החברתית) נישא קולו הרועם של ברל כצנלסון, "שדן ברותחין את חניכי ומדריכי תנועת המחנות העולים שיצאו באותו היום לטיול". ("חורבן ותלישות", עיתון "דבר", י' באב, 1934, בתוך, שנות המחנות העולים א', 1975, 425). עם חי, קבע ברל, חייב לשאת את משא עברו, במיוחד את יום החורבן הגדול. דבריו של ברל זכו לתוקף מכונן. אני, חברי ותלמידינו דרשנו בהם שוב ושוב כבכתבי קודש, אולם ייתכן שבפרספקטיבה של ישראל בשנות האלפיים, דבריו של ברל מטעים וראויים לבחינה ביקורתית מחודשת. בוודאי לאור אירועי 2023.

 

ברל בעצמו כתב שם שראוי לעם להיות "בוחן ובודק, מרחיק ומקרב" ביחס למורשתו (שם, ע' 528), רק שהחלק הזה של דבריו ננטש לצד הדרך בעת נהייתנו הרומנטית אחר "המקורות". כחסידים שוטים חזרנו על דבריו בלא שהם זכו לבחינה הראויה. מסורת עבר אינה רק מקור לכוח, אלא היא גם משא כבד, שלעתים ראוי להותירו מאחור. עם ריבוני, אדון לגורלו, יכול לסרב לתכתיבים מעברו הרחוק, אם הם כבר לא מתאימים למציאות חייו העכשווית. הדברים מקבלים משנה חשיבות לאור המאבק הנוכחי על דמותה הדמוקרטית של ישראל. הרגש המשיחי שברל חפץ ביקרו קם היום על הדמוקרטיה הישראלית להחריבה.

ברל כצנלסון. הרגש המשיחי קם על הדמוקרטיה (התמונה מוויקיפדיה)

 

נראטיבים הנאבקים זה בזה

שתי תודעות זמן מתחרות זו בזו על נפשו של האדם הישראלי. מחד, תודעת זמן קדום, סיפור הנצח שיהודים מספרים לעצמם, על עצמם, מזה דורות רבים ושעלילתו נושאת את החלום הגדול של "השב ימינו כקדם". בנופיו של חלום זה משובצים הרי ירושלים והיכליה, חברון, בית לחם, בית-אל, שילה ועוד ועוד מחוזות קדם, שמעלים באוב את סיפורי קדם.

 

מנגד, מצטנעת תודעת הזמן של הציונות שימיה מעטים, כמאה ועשרים שנה בלבד, ויומרותיה מוגבלות. היא מבקשת לכונן תודעה חדשה, היסטורית, ולא מיתולוגית. הרצל, חוזה מדינת היהודים, תיאר בכתביו מדינת רווחה ליברלית, דמוקרטית, נאורה, שמהווה בית יפה ליהודים חסרי בית. הסיפור שהוא כונן, אמור היה להתרחש בארץ ישראל, אבל ללא ממד משיחי. הציונות ההרצליאנית ביקשה לקחת את היפה מתרבות המערב המודרני ולכונן מדינה שתהיה לברכה ולמופת לכל משפחות האדם.

 

שתי תודעות הזמן הללו, שני הסיפרים הללו, נראטיבים בלע"ז, נאבקים זה בזה כעשו ויעקב ברחם המפעל הציוני, מי קודם למי, למי הבכורה. טעות היה לחשוב שהמאבק הוכרע. בן גוריון, בתובנת המעשה, ביקש להדחיק את מאבק האיתנים הזה על דמותה של ישראל ודמות העם היהודי. לאחר מלחמת ששת הימים, עם שיבת היהודים למחוזות קדם, לנוף המשיחי, גברה האש. כעת התפרצה הלבה הרותחת לפני השטח.

 

ירושלים לא חרבה מפני שנאת חינם

מה פירוש מאבק בין שתי תודעות זמן? ט' באב אינו סמן היסטורי של אירוע קונקרטי אחד, חורבן ירושלים הראשון או השני, אלא הוא מושג-ערך פרדיגמטי, רב-משמעות, שהתגבש במשך הדורות. הוא נהיה עבור היהודים לכלי התרבותי המרכזי להימנעות מההיסטוריה. גלומים בו שני אירועים: חורבן בית ראשון וחורבן בית שני, שהתרחשו במרחק של כ-600 שנה זה מזה. זו התכה מיתית של אירועים שהתרחשו בנסיבות היסטוריות שונות לגמרי וללא תיעוד היסטורי. כך גם הכללתם במועד זה של האסונות היהודיים המאוחרים יותר. ט' באב התעצב בתודעת היהודים כיום הרה אסון, הסמן העליון, המקיף ביותר של הקורבניות היהודית. כל תולדות ישראל נהיו, לכאורה, למכה אחת גדולה, שרשור של אסון ועוד אסון ועוד אסון, בבחינת אני יהודי משמע אני קרבן-על של ההיסטוריה.

 

ט' באב נהיה מזה מאות שנים מיום העבר ליום ההווה – לסמן זהותי עכשווי של היהדות הרבנית. רוב "אבלי ציון" לא למדו היסטוריה ולא התעניינו בהיסטוריה. ב-ט' באב הם ציינו ברוב טקסיות את הא-היסטוריות של עם ישראל. עד למאה התשעה עשרה לא הייתה היסטוריוגרפיה יהודית כלל והמסורת היהודית לא קיבלה על עצמה הבחנות של זמן היסטורי ומרחב גיאוגרפי. היסטוריה יוק.

גם הטיעון הרווח שירושלים חרבה (בפעם הראשונה או השנייה, או בשתיהן) מפני "שנאת חינם" הוא טיעון א-היסטורי מובהק. שום היסטוריון לא יגן על הסבר מעין זה, מיתוס שמשחרר את בעליו מכל חיפוש אחר הסבר היסטורי, ומכל אחריות היסטורית.

***

ירושלים לא חרבה מפני שנאת חינם. אנו כבר מפוקחים דיינו לומר שהדיבור על "שנאת חינם" מעולם לא הִרְבה אהבת חנם. כל הדתות המונותאיסטיות דיברו בשבח האהבה ל"אחר" וכשלו במימוש מילות האהבה הללו. מאחורי מילות האהבה נוטפות נופת צופים עמדה לא פעם שנאה יוקדת למי שלא נענה לדברי המתיקה הללו.

 

האוחזים במסורת ט' באב לא רק שלא התעניינו בנסיבות ההיסטוריות של חורבנות ירושלים. הם גם לא התעניינו בשלל המאורעות ההיסטוריים שתכפו על היהודים מאז החורבן השני ועד היום. בניגוד לנטען, עניינו של מועד מיתי זה אינו הזיכרון ההיסטורי אלא הימנעות מההווה ומכל מה שהתרחש היסטורית בין החורבן ההוא לבין ימי הגאולה שטרם באו. לוח השנה היהודי ננעל במסורת הרבנית מפני כל מאורע היסטורי מימי החורבן ועד ימות משיח. אין בלוח השנה היהודי אזכור לכל מאורע מימי חורבן הבית ועד המאה העשרים. היסטוריה יוק.

 

לכן גם השלילה העקרונית של היהדות החרדית את עצם קיומה של ישראל. היא מבחינתם מרד כנגד שמים. היהדות המשיחית, הציונות החרד"לית, רואה במדינת ישראל, בעקבות מסורת הראי"ה קוק ובנו הרצי"ה קוק, רק "ראשית גאולתנו". לא הדבר האמתי. רק קדימון היסטורי לעיקר שעתיד לבוא.

מנגד עומדת הציונות על תודעה היסטורית ועל שיבה אל ההיסטוריה על כל המתחייב מכך. מאז כתיבתו השערורייתית של שפינוזה במחצית השנייה של המאה השבע עשרה, "המסכת התיאו-מדינית", המודעות להיסטוריות של התרבות האנושית היא היריב הגדול של מסורות הקודש, הגדולות מהחיים. ההיסטוריון לא מקבל באופן נאיבי סיפורי קדם הנלמדים מגווילים עתיקים. הוא בוחן את הקשרם של הדברים, מקומם, זמנם, נסיבותיהם החברתיות, הלשוניות והתרבותיות  וכל כיוצ"ב. מכאן, שההיסטוריון לא מסתפק בהסבר המסורתי שירושלים חרבה עקב "שנאת חינם", סיפור שחביב מאד על הציבור. הוא מנסה לבחון בכלים מדעיים את הנסיבות ההיסטוריות - כלכלה, חברה, כוח צבאי ומדינאות - שהביאו בסופו של דבר לחורבנה של ירושלים בידי המעצמה הגדולה ביותר של העת ההיא, רומא.

 

  שפינוזה. אורח לא רצוי בבתי הספר (התמונה מוויקיפדיה)

***

הפרספקטיבה ההיסטורית מלמדת ששום אהבת אחים לא הייתה מצילה את ירושלים מגורלה המר, אלא רק פיקחון חברתי וריאליזם מדיני, שהיה מוליך את קנאי העיר להבנה שלמרד שלהם אין סיכוי ותכלית. מאות שנים קודם לכן, בשלהי ימי הבית הראשון,  זו הייתה גישתו של ירמיה הנביא – פיקחון – ביחס להישענות מנהיגי ירושלים על "משענת הקנה הרצוץ" של מצריים למול עצמתה של בבל. מסתבר ש"אלוהי צבאות" עוזר רק למי שלא קולע עצמו לאיוולת אסטרטגית.

 

נטילת האחריות על הקיום מידי שמים

השיבה אל ההיסטוריה היא אבן הראשה של המהפך הציוני – הוויתור על המיתוס של ההמתנה לביאת משיח ושל תפילת "השב ימינו כקדם" והמעבר על המעשה החלוצי עצמו: הגירה לארץ ישראל, קניית קרקע, הקמת ישובים, פיתוח כלכלה, בנייה של מוסדות ממשל, חקיקה ומשפט, בניית כוחות מגן – צבא ומשטרה, בניית מנגנוני רווחה (קופת חולים, ארגוני עובדים, ביטוח לאומי וכו'), סלילת כבישים ומערכות מים, ביוב, אנרגיה ותקשורת, הקמה של בתי ספר, בתי חולים, אוניברסיטאות ומכוני מחקר, מתקני ספורט ואגודות ספורט, מוסדות אמנות ועוד ועוד.

 

המעשה הציוני ההיסטורי הוא המעשה שהקים את נהריה ועפולה, באר שבע ומצפה רמון, שדרות וקריית שמונה, כפר גלעדי ורביבים, עין יהב, נהלל ואביבים ועוד עשרות רבות של ישובים שמשרטטים את מפת מדינת ישראל הציונית. הוא גם המסגרת להתייחסות אזרחית-שוויונית ומכבדת (ללא סייג ובלא גמגום או קריצת עין) לכלל תושבי מדינת ישראל, גם הלא יהודים לעדותיהם השונות.

לט' באב, כנושאו של מיתוס ענק, של עבר קדום ועתיד קדום, אין מה לומר באופן חיובי על המעשה הציוני הזה. אין לו תרומה לאיכות החיים כאן, לרמת החינוך וההשכלה, לאיכות הטיפול הרפואי, לניקיון המים בברזים, לרמת פרנסתם וביטחונם הסוציאלי של אזרחי ישראל, ליושרה של שליחי הציבור ולכל מה שנרצה לקבל מחברת מופת מודרנית. להפך, ט' באב הוא הייצוג ההיסטורי של התביעה הרבנית להכחיש את ההיסטוריה ולא להתמסר לה. גם הנהיה הניו-אייג'ית, בת הזמן הזה, אחר אירועי ט' באב יש בה מהאסקפיזם, מהימנעות, אולי ייאוש מהאתגר הציוני האפור, היומיומי.

 

מסורת החורבן מזהירה שוב ושוב את האדם היהודי מפני הכריזמה של ההווה, פן יישכח את עברו הקדום ואת העתיד הקדום הנכון עבורו. בעת חנוכת בית, אסורה השמחה השלמה – יש להעלות על נס את העובדה שירושלים עומדת בחורבנה. כך גם בעת טקס הנישואין, לקראת סיומו, מתריע עורך הטקס בבאי השמחה ששמחתם אסור לה להיות שלמה, כי טרם נבנתה ירושלים. בניית בית, תרתי משמע, היא הביטוי המשמעותי ביותר של שיבה אל החיים, ולכן גם הסיכון הגדול ביותר לשכחה של ירושלים של ימי קדם ונטישת התקווה הבלתי נגמרת לשיבתה.

***

מבחינת היהדות הרבנית-תורנית רק העיון התורני מספק את ראיית המציאות האמיתית. ההווה הבנאלי - המציאות שמחוץ לטקסט התורתי - הוא הסחת הדעת. להכחשת ההווה ביטויים רבים ביהדות התורנית. כולנו מכירים את הסיפור על רבי שמעון בר-יוחאי ובנו שישבו במערה החתומה שנים ארוכות ורק למדו תורה (מסכת שבת בתלמוד הבבלי). בצאתם ראו בני אדם מעבדים את שדותיהם; בערה חמתו של רשב"י, על כי עוזבים הם חיי–עולם (תלמוד תורה) למען חיי שעה (חריש, זריעה וקציר). השנה חגגו בהילולת רשב"י למעלה מחצי מיליון בני אדם ועוד היד נטויה. 

כך גם ביחס לטבע שעלול להסיח את דעת האדם מתלמודו. יהודי ההולך בדרך ושונה (לומד) ולרגע מפנה תשומת לב למציאות הטבע שסביבו - מחמיץ את ייעודו. "רבי שמעון אומר, המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר, מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו" (משנה, מסכת אבות, פרק ג', משנה ז'). יופי הטבע – ההווה ממש – הוא הסחת דעת מהעיקר; והלוקה בהסחת הדעת מתלמוד תורה "מתחייב בנפשו".

 

ואילו מדינת ישראל המודרנית מבטאת בעצם הקמתה בייסורים רבים של דם יזע ודמעות, ובעצם המאבק האפור על קיומה, יום יום, שנה שנה, את שיבת העם היהודי אל ההיסטוריה ואת נטילת האחריות על קיומו מידי שמים לידי בשר ודם, בני אדם. הם מבקשים את מה שעולה כעת משיחם של מתנגדי "המהפכה שיפוטית": מדינה מודרנית, נאורה, מקדמת השכלה ודעת, שוחרת זכויות אדם, דוגלת בשוויון ערך של כל בני האדם ובצדק לכל – מדינה דמוקרטית. ההפך ממה שמגולם במסורת ט' באב.

גרשום שלום. אלוהים ישוב בדמיון המתפללים לשובו (התמונה מוויקיפדיה)

הר געש של חלומות וייחולים

ט' באב, לצערם של נושאי מסורת "השב ימינו כקדם", ברח בלוח השנה אל מעבר לשנת הלימודים, אולם אנו עדים לניסיון מתמשך לקדם את הסיפור המיתי על חשבון הסיפור ההיסטורי.

 

במערכת החינוך הישראלית מתרחש תהליך דומה של הימנעות מההיסטוריות של עם-ישראל בשם המיתיות הנרטיבית שלו. בבתי  הספר הממלכתיים והממלכתיים-דתיים, פחות ופחות מלמדים היסטוריה בכלל, והיסטוריה של עם ישראל בפרט. יותר ויותר מלמדים "מורשת", כותרת לשלל תכנים, חלקם מיתיים, נטולי הקשר היסטורי. במקום תודעה היסטורית מנחילים תודעה נרטיבית, סיפורית, שלא דורשת מבעליה התמודדות ביקורתית עם התכנים הגלומים בה. חינוך היסטורי מודרני, מדעי-ביקורתי, עלול, חס וחלילה, לפרק את מסורת הסיפור היהודי המשיחי לגורמיו. לכן עדיפה "המורשת". ואילו שפינוזה, אולי גדול הפילוסופים שהוציא העם היהודי מתוכו בעת החדשה – הוא (וביקורתו) נותר "אורח לא רצוי" בבתי הספר. הביקורת ההיסטורית של כתבי הקודש, יהודים ומוסלמים, נדחקת לקרן זווית. הרוב המוחלט של ילדי ישראל לא שמע את שמו של שפינוזה מעודו.

בבתי הספר מלמדים פחות ופחות את הערכים הכרוכים בהוראת ההיסטוריה, את ערכי ההשכלה והתבונה האוניברסלית, כבוד האדם ושוויון ערך האדם, החירות והאחריות - ערכי היסוד שעליהם נכונה התרבות הדמוקרטית המודרנית. הערכים הללו אינם עוברים בגנים. אם לא מטמיעים אותם הם נשכחים ונעזבים.

 

שלילת ההיסטוריות היא גם שלילת ההשתנות היהודית לאורך הדורות. המאבק על הלגיטימיות של ההשתנות היהודית מצוי בלב השיח הציבורי הישראלי וההתמודדות עם מסורת ט' באב היא חלק מהותי ממאבק זה. הגותו רבת ההשראה של הרב ליאו בק ממנהיגי היהדות הליברלית במאה העשרים עדיין מחזרת על הפתחים בחברה הישראלית. נשים שמבקשות לעצמן זכות שווה לתפילה ולימוד תורה מוקעות כאויבי הנצח היהודי. להט"בים – הם עדיין מבחינת הרבים תועבה והפרה, לכאורה כמובן, של סדרי הטבע שקבע בורא עולם. אולם ההשתנות היא מהותית להיסטוריה. עם חי הוא עם שמשתנה תמיד. העוז לחיות הוא העוז להשתנות, לעדכן אורחות חיים, ולערער על סולמות ערכים ארכאיים. המאבק על ההיסטוריות של עם-ישראל הוא גם המאבק על זכויותיהם של נשים, של להט"בים, של בני עמים ודתות אחרים, של אלו שלא היו לגיטימיים שלשום אולם הם דורשים לגיטימיות, כבוד ושוויון זכויות כעת.

 

חברה פונדמנטליסטית, שחיה את הנצח בתור ההווה שלה, מקדשת את אורחותיה ואוסרת על ההשתנות וההתחדשות, מבכה את מה שאבד לה ומתייסרת על מה שהשתנה בה, היא חברה מאובנת, שנותרת בשולי ההיסטוריה האנושית. חברה חיה היא חברה שלוקחת אחריות על ההשתנות ההיסטורית שלה ועל הנסיבות ההיסטוריות של קיומה, בוחנת, מרחיקה ומקרבת, מאמצת וגם פוסלת מרכיבים במסורותיה. שימור מסורות עבר הוא משחק חביב, אולם הוא מתחמק מהדילמות הקשות עמן מתמודדת החברה הישראלית, כאשר שדים של ימי קדם משוחררים מרבצם בתהומות הנפש היהודית וקמים להכרית יסודות של דמוקרטיה ושוויון ערך האדם בחברה הישראלית. טעות היא לחשוב שהמאבק על מערכי החוק והמשפט בישראל הוא המאבק על גורלו של היחיד, בנימין נתניהו  - זהו מאבק תשתיתי על דמותה של מדינה שניזון מפיצול הנפש הפנימי בתודעתם של אזרחי המדינה. זהו מאבק היסטורי שהחל עם ראשיתה של התנועה הציונית על עצם הלגיטימיות שלה למול עולם התורה.

 

חברי היקרים, המיתוס שאתם משתעשעים בו אינו חתלתול חביב - עוד סמל שכדאי לציינו ללא מחשבה מראש על משמעויותיו, עוד מנהג שכדאי להחיותו, עוד הזדמנות לישיבת מעגל נוגה, לשירת הנפש. מאחורי מושג הערך של ט' באב מצויים חלומותיהם ותפילותיהם של יהודים במשך דורות רבים, אנרגיה משיחית עצומה שלא בטוח שאנו יודעים לשלוט בה. גרשום שלום הזהיר אותנו שאלוהים לא יישאר אילם בשפה שבה השביעו אתו דורות של יהודים לשוב להיסטוריה. הוא ישוב, לפחות בדמיונם של המתפללים לשובו. ("הצהרת אמונים לשפה שלנו", עוד דבר, 1989, 59-60) הגיעה עת ההתפכחות. מתחת לרגלינו רוחש הר געש של חלומות וייחולים. הציונות היא ניסיון ייחודי לקחת אנרגיה גרעינית, היסטורית, ולעשותה לאנרגיה חברתית ותרבותית, מבוקרת ונשלטת בידי אדם.

פרופסור משה שנר הוא בן וחבר קיבוץ לוחמי הגיטאות; לשעבר ראש החוג למחשבת ישראל במכללת אורנים