מיד לאחר שאחותי תמר והמאבחנת גמרו את כל התיאומים נסענו מתל אביב לתחנה המרכזית של חדרה ומשם ללהבות חביבה. בדרך הסבירה לי תמר שהרווחתי שני קיבוצים. בלהבות חביבה אגור ובגן שמואל אלמד

 

בקריית שמונה של שנות השבעים היה מסלול ידוע מראש. מגיעים לכיתה ט' ומחפשים פנימייה ללמוד בה מחוץ לקריית שמונה. אני שהייתי צעיר בשנה מכל חבריי לכיתה, בחרתי לעבור לקיבוץ בגיל עשר וחצי עם סיום כיתה ה' בשנת 1974.

 

לאחר שהסכמתי לעבור והרעיון אף הלהיב את דמיוני, לקחה אותי אחותי תמר בבוקר יום ראשון, בבהילות מחשידה לפני שאתחרט, אל משרדי עליית הנוער. המסע הארוך החל באוטובוס ישן ומקרטע, אפוף עשן סיגריות סמיך, שגרם ללא מעט נוסעים להקיא מעומק נשמתם את כל מה שהעמיסו במהלך השבת. מותשים אך נרגשים הגענו לבסוף לתל אביב, העיר המודרנית והגדולה שעליה שמעתי רבות והסתקרנתי מאוד לראותה סוף סוף.

 

בדרכנו הנחתה אותי תמר איך להרשים את המאבחנת. לא ממש הבנתי למה התכוונה כשאמרה, "המאבחנת הפסיכוטכנית, שהיא גם פסיכולוגית, תבחן אותך."  כל מה שקלטתי היה שאני צריך להרשים מישהי חשובה, "כמו שאתה יודע."

 

"דורוני, אתה חייב להצליח בבחינות כדי שישלחו אותך לקיבוץ הכי טוב," הוסיפה וקולה הנרגש העיד על חשיבות האירוע.

 

ילד מחונן

הגענו לבניין גבוה ובפעם הראשונה בחיי נכנסתי למעלית, שהעלתה אותנו במהירות לקומות העליונות. נפעם מהחוויה המרגשת צעדתי עם תמר במסדרונות ארוכים, מוארים באור ניאון לבן, אל חדרה של הפסיכולוגית. את פנינו קיבלה בחביבות אישה בהירת עור ונעימת סבר. היא שאלה אין ספור שאלות והציגה בפני ציורים ותמונות, שעליהם סיפרתי לה סיפורים ותיאורים שהדהימו אותה. חיוך התפשט על פניה.

 

מתגובתה הסקתי שעמדתי במשימה שהטילה עלי תמר. הצלחתי להצחיק ולהרשים אותה כפי שנתבקשתי ואכן, הפסיכולוגית הנרגשת יצאה למסדרון וקראה לתמר בשמחה גלויה, "תשמעי, תמר, אני חייבת לומר לך שהאח שלך, דורון, הוא ילד מחונן!"

"מה... מחונן? מחונן? מה את אומרת? איזה יופי..." שמחה אחותי וצבטה אותי בעוצמה גדולה מהרגיל עד שכמעט תלשה לי את הלחי. רגלי ניתקו מהרצפה.

"תמר די עם הצָ'נְגוּל! זה כואב!" זעקתי תוך כדי ששפשפתי את הלחי הבוערת ושמחתי בשמחתה. "ידעתי שאתה מחונן. ידעתי, ידעתי..." המשיכה להתפעם מהבשורה.

לא הבנתי בדיוק מה זה "ילד מחונן" אבל שמחתי לגלות שאני כנראה משהו מיוחד.

 

"אם דורון הוא כזה מחונן כדאי שיגיע לקיבוץ הכי טוב שיש, לא?" שאלה תמר והפסיכולוגית הסכימה איתה ללא היסוס. הן נראו כמו זוג חברות שמכירות זו את זו שנים רבות, מאוחדות באושר על שהן עומדות לשלוח אותי אל חיים טובים יותר.

 

"תראי, תמר, יש את גן שמואל, שזה קיבוץ ממש מצוין. אחד הטובים שיש. לדעתי, שם הוא צריך ללמוד," אמרה המאבחנת. "העניין שהוא יצטרך לגור בקיבוץ להבות חביבה שנה אחת לפחות, כי בגן שמואל לא קולטים ילדי חוץ בכיתה ו' אלא רק מכיתה ז'. אבל אין לך מה לדאוג. גם ילדי להבות חביבה לומדים בגן שמואל. אני רק צריכה לברר איתם שזה בסדר ותיסעו לשם."

"יש סיכוי שהם לא ירצו?" שאלה תמר בחצי חיוך.

"מה פתאום? מאז שבן גוריון ירד חזק על הקיבוצים הם כבר קולטים ילדים מזרחיים. חוץ מזה, הם גם מקבלים מאיתנו כספים!". 

 

שני קיבוצים במחיר אחד

הקשבתי בקשב רב לשתיים שתכננו ביחד את גורלי. קלטתי כל הבעת פנים, כל פיסת מידע, וניסיתי ליצור תמונה ברורה ככל האפשר מהפאזל המורכב.

מיד לאחר שהן גמרו את כל התיאומים נסענו מתל אביב לתחנה המרכזית של חדרה ומשם, באוטובוס ישן, ללהבות חביבה. בדרך הסבירה לי תמר שבעצם הרווחתי שני קיבוצים. באחד אני אגור ובשני אלמד.

 

הגענו לקיבוץ שבו רק אגור ואישן. את פנינו קבלה אישה לא שמחה, שהסבירה לקונית שכל הילדים נמצאים כעת בגן שמואל ולשם, בעצם, אנחנו צריכים להגיע.

אבל בעליית הנוער אמרו לנו להגיע קודם לכאן, ללהבות חביבה..." התנצלה תמר.

"כן, נכון, אבל כולם נמצאים עכשיו בגן שמואל. נו... טוב... זה לא משנה," אמרה האישה. "בואו, אראה לכם את החדר שבו יגור הבן שלך. הוא יכול להשאיר את התיק שלו על המיטה. מה, זה כל מה שהבאתם? לא נראה לי מספיק," אמרה בפסקנות.

 

"הוא לא הבן שלי, הוא אחי הקטן," תיקנה אותה תמר בזהירות בפנים נפולות. אבל לא נראה שהאישה שקראה לעצמה "המטפלת של קבוצת 'אורן'" שמעה אותה. היא רק הניעה את ראשה לצדדים כמנסה לשחרר לחץ באוזניים, כמו שעושים בירידות החדות מצומת עמיעד לכנרת.

 

אחרי שראיתי את החדר שבו אישן עם עוד שלושה ילדי קיבוץ נחמדים, שעוד לא הכרתי, מיהרה איתי תמר לשער הקיבוץ לתפוס אוטובוס נוסף, לגן שמואל. קיוויתי להגיע לקבלת פנים יותר שמחה שהרי הפסיכולוגית אמרה, שזה הקיבוץ הכי טוב במדינה.

האוטובוס בושש להגיע והחום הרב גרם לנו סחרחורת. תמר נלחצה כי הייתה חייבת להגיע בזמן לאוניברסיטה בירושלים. צפיתי באחותי כשניסתה לעצור טרמפים בפנים זעופות. "חייכי, תמר," הצעתי כשראיתי שאף מכונית לא עוצרת. היא חייכה כהצעתי ומכונית גדולה עצרה לפנינו מיד.

 

בדרך סיפרה תמר שאני ילד מחונן, ושאני צריך להגיע לגן שמואל לפגוש את הכיתה שבה אלמד. הנהג, איש מבוגר עם שפם עבות וכובע מצחייה מאובק הקשיב ולבסוף אמר בקול רפה, "אוריד אתכם בכניסה לגן שמואל ואני מאחל לכם שהכול יהיה בסדר אבל רק תגידי לי, למה לשלוח את הילד דווקא לגן שמואל, ועוד בגיל כל כך צעיר?" הוא הפנה אלי מבט של צער. "לא עדיף קיבוץ בגליל, שיהיה קרוב לקריית שמונה?"

 

"תבין," התנצלה תמר "המאבחנת הפסיכוטכנית בעצמה אמרה שהכי טוב לו להיות בגן שמואל כי הוא מחונן, הוא יגור בלהבות חביבה ורק ילמד בגן שמואל, אתה מבין...."

האיש לא הבין ואני הסכמתי עם אחותי החכמה, שיודעת מה הכי טוב עבורי, שהרי ילד מחונן צריך להיות בקיבוץ הכי טוב בעולם ולא שאתבזבז בקיבוץ סוג ב' או שאתקלקל בשכונה ואהפוך ל"ילד רחוב."

 

דורון עם האחות תמר, ליד הצריף בקרית שמונה (מאלבום המשפחה)

 

רוצה הביתה

הכביש המוליך לגן שמואל היה ארוך ומתיש אך תמר צעדה במהירות ואני רצתי אחריה. בכניסה פגשנו אישה מבוגרת שגם נראתה לי לא שמחה.

"שלום גברתי, אולי את יודעת היכן חברת הילדים?" שאלה תמר בנימוס רב, בנימה שבה כבר שמעתי אותה לא פעם מחקה את דיבורם של קיבוצניקים ומושבניקים.

האישה סקרה אותנו מכף רגל ועד ראש אך עבר זמן מה עד שהואילה לענות בנוקשות, "שם!" והצביעה מהר אל מאחורי גבה. לא הבנתי למה היא כועסת עלינו.

 

"תמר, האישה הזאת לא נחמדה," הערתי בתקווה שתתחרט ושנחזור כבר הביתה.

"מה פתאום, היא אישה מאוד נחמדה. זה רק שהקיבוצניקים הם אנשים קצת רגישים," הסבירה בלי לעודד אותי כלל. עוד כמה "רגישים" כיוונו אותנו עד שהגענו לקבוצת מעיין בחברת הילדים. נכנסנו למבנה ארוך, שהיו בו חדרים ריקים רבים שבכל אחד מהם ארבע מיטות מסודרות בפינות.

 

"שלום, זו קבוצת מעיין?" שאלה תמר מישהי שניקתה את המטבח ונראתה גם "רגישה" וגם לא נחמדה.

"כן, מי אתם? מה אתם עושים כאן?" שאלה בבהלה כאילו פרצנו לביתה כגנבים.

"אה... אני תמר וזה דורון. הוא מתחיל ללמוד כאן היום. אמרו לי בעליית הנוער שהוא ילמד בקבוצת מעיין אבל יחזור ללהבות חביבה... הוא לא יגור כאן אלא רק ילמד..." המשיכה תמר לדווח בנימוס הקיבוצניקי המעושה שלה, שלא נראה מועיל במיוחד.

 

"אני לא יודעת על זה כלום," המשיכה האישה להתנער מההכרה בנוכחותנו. "דברי עם המחנכת, נירה שלח. אני רק מטפלת מחליפה ואני לא מבינה כלום מכל הסיפור הזה. בחיי, כמה שטויות..."

"והיכן המחנכת והחברים של דורון?" שאלה תמר בהיסוס.

"שם!" הרימה המטפלת את ידה בתנועה חדה כמו מורה כועסת, שמראה לתלמיד שסרח את הדרך החוצה, "בגן הירק וזהו!"

 

תמר משכה מהר את ידי כדי שלא איבהל מהנחמדות היתרה של המטפלת ויצאנו חיש-קל לחפש את גן הירק. בדרך שתקנו וסימני שאלה החלו לחרוץ את מצחה של תמר. "למה כולם כועסים עלינו?" שאלתי על סף בכי. תמר נשמה עמוק ובסבלנות טעונה הסבירה לי שוב, שהקיבוצניקים הם רציניים ורגישים.

 

"הם לא חייבים לצחוק כמו הפרחות בשכונה. הם אנשים מתורבתים ואיכותיים. תיכף תפגוש את החברים החדשים שלך ויהיה לך טוב. הילדים הקיבוצניקים נחמדים, אל תדאג," אמרה, אבל אני דאגתי והשתרכתי מאחור עד שפער גדול נפער בינינו.

"נו, בוא כבר, אנחנו צריכים להגיע לגן הירק," האיצה בי ואני לא הבנתי מה זה הירק הזה ולאן הולכים.

 

דורון שריפי (שריקי) עובד במשרד החינוך, מורה לעברית דְּבורה (מדוברת) בחטיבות וּביניים בחברה הערבית; היה ילד חוץ בגן שמואל מגיל עשר וחצי עד חמש עשרה וחצי. מחבר הספר "ילד חוץ" .

לקריאת חלק א'