כפי שקמות קהילות שיתופיות בעיר וכמו שתנועות הבוגרים מקיימות קיבוצים שיזוריים, כך יכולים לעשות גם חברים מבקשי שיתוף בקיבוצים המתחדשים. אין צורך באישור אספה, רק רצון של חברים

בשנת 1996 יצא לאור סיפרו של אליהו (צצה) רגב "הקיבוץ מת יחי הקיבוץ".

בספרו הציג רגב מברעם, תפיסה חדשה על הקיבוץ, שחרגה מן המחלוקת דאז בין השיתופיים והמתחדשים, וקיבלה תאוצה בשנים אלה.

רגב דיבר על הקיבוץ השיזורי, בו חיים בקיבוץ שני מעגלים, שיתופי ומתחדש.

בהתייחסו להקמת הקבוצה השיתופית הוא טען כי:

 "התקווה לעתיד השיתוף טמונה בקבוצות קטנות של "מגשימים"... אלה שאינם מקבלים את המציאות הנוכחית כגזירה שיש להשלים עמה, אלה שמונעים על ידי "תקווה ללא תקנה", אלה שמחפשים ללא ליאות דרך, למרות האדישות והייאוש הפושים מסביבם...תאמרו: אין טעם לכתות קטנות זעירות של שתפנים.... אני מבין לליבכם. עדיין לא ויתרתם על חלום הגדולה של תנועה שיתופית סוחפת המונים, שתגשים את החזון הסוציאליסטי בגדול. חלום הגדולה הזה, הרי הוא שורש הלענה של קורות הקיבוצים. הדרך החלופית, היא דרך המיעוט הבונה בצניעות דוגמאות של חברת מופת לעתיד לוט בערפל... ארשה לעצמי לסיים במילותיו של מרטין בובר כי "כל דרך אחרת - דרך תוהו היא".

בפועל, ולמשך זמן מה, בחרו כמה קיבוצים במודל השיזורי, אך התברר שהיה זה רק שלב, קצר או ארוך, במעבר למודל רשת ביטחון ולקיבוץ מתחדש.  

***

מי שהפך את רעיונו של צצה למציאות, היו תנועות הבוגרים של החולצות הכחולות בקיבוצי המחנכים - קיבוצים הכוללים קבוצות שקובעות את רמת השיתוף והשוויון שלהן, שהיא בדרך כלל גבוהה. מרביתם מקיימים את ערכי היסוד של הקיבוץ השיתופי שהם שוויון, שותפות וערבות הדדית גבוהה.  

קיבוץ פלך הוא קיבוץ שיזורי, בו יש תשע קבוצות, שרמת השיתוף ביניהן שונה, והן מקיימות מנגנון של ערבות הדדית גבוהה בתחומי הבריאות והחינוך.

השאלה היא מדוע במהלך השינוי שהתרחש ב-230 קיבוצים, רק מספר קטן  של קיבוצים בחרו במודל השיזורי ומדוע הוא לא שרד.

האם החברים בחרו בו רק כתחנת ביניים בדרך למעבר למודל רשת ביטחון, או כמסלול אפשרי להמשך חיי השיתוף והשוויון של הקיבוץ הקלאסי; האם המסלול הזה נבחר כפתרון לחברים ותיקים שהתקשו להסתגל לרעיון הקיבוץ המופרט, או שבחרו בו חברים וחברות שהיו צפויים לקבל שכר נמוך במודל החדש, כדרך לשרוד את השינוי.

קיבוץ פלך. תשע קבוצות ברמת שותפות שונה (התמונה מארכיון הקיבוץ)

***

ומדוע דווקא תנועות הבוגרים בחרו במודל השיזורי ומקיימות אותו. האם הן בחרו בקיבוץ השיזורי, כמודל שיתאים לקיבוץ בן זמננו וכלקח ממאבקי השינוי בקיבוצים המסורתיים; האם הם חיפשו מודל חדש - קיבוץ של קבוצות שתואם מצד אחד את רעיון הקבוצה האינטימית המקיימת את רמת השיתוף בו היא בוחרת ומאידך הרוב בו אינו כופה עצמו על המיעוט. האם יתכן כי מה שמאפשר את קיום הקיבוץ השיזורי הוא פער הגילים הנמוך בין חבריו.    

בחינה מדוע רק קיבוצים בודדים ניסו את המודל השיזורי ומדוע פרשו ממנו לבסוף, תוביל אל הסיבות הבאות:

א. רוח העידן הניאו ליברלי במערב ובישראל, שחדרה בעוצמה לתנועה הקיבוצית, הורידה מסדר היום הקיבוצי את הרעיון השיתופי שוויוני.

ב. אבדן אמונה ברעיון הקיבוצי.

ג. תחושת הכישלון בעקבות חובות הקיבוצים.

ד. התנגדות הקיבוץ למודל השיזורי בשל הקושי לעכלו.

ה. בעיות בירוקרטיות ביישום הרעיון השיזורי.

ו. חוסר במנהיגות שיתופית תנועתית שתתן גיבוי מעשי ורעיוני לניסיון כזה.

ז. חוסר מנהיגות פנימית בקיבוצים כדי לקדם את הרעיון.

ודאי יש עוד תשובות טובות לסוגיה מורכבת זו.

כאשר הופיע ספרו של צצה ב-1996, רעיון השיזור נראה אוטופי. בתנועה  התנהל הפולמוס על עתיד הקיבוץ בעוז. בעת ההיא שלושה קיבוצים בלבד עברו להתנהל כקיבוץ מתחדש, ותנועות הבוגרים של הנוער העובד, מחנות העולים, והשומר הצעיר, החלו להתארגן בקומונות בוגרים וכקיבוצים עירוניים.

הזרעים לרעיונו של צצה, נבטו אט אט.

***

במרוצת השנים כאמור, תנועות הבוגרים אימצו את הרעיון ואילו בקיבוצים שאימצוהו הוא לא התקבל כאזרח קבוע.

לפני כמה שנים, ניגש אלי חבר קיבוץ מתחדש ואמר לי: "דורון, אתה יודע שאני אנוס בקיבוצי, שבחר במודל הקיבוץ המתחדש ולי אין ברירה אלא להשלים בסתר עם הגזירה".

דבריו מחזירים אותי לשאלת הבסיס: האם בקיבוצים המתחדשים אין חברים וחברות הרוצים להמשיך בחיי שיתוף ושוויון ולהקים בו קבוצה שיתופית? דומה שבתחום זה ניתן ללמוד מניסיון בן עשרים שנה של תנועות הבוגרים  ולהתחיל בחשיבה משותפת על קידום מהלך שיתופי בקיבוץ המתחדש, מצד חברים הבוחרים בו. דווקא בקיבוץ המתחדש אותם חברים אינם תלויים כיום באישור הקיבוץ; הם יכולים להחליט עצמאית על הקמת קבוצה, כפי שנוהגות למשל קבוצות שיתופיות בעיר.

הדרך ודאי לא תהיה קלה, אך אותם מגשימים עשויים לגלות את הטעם המחודש ביצירת חיים מלאי משמעות, יותר צודקים, יותר משימתיים.

השאיפה ליצירת הקבוצה בעידן הניאו ליברלי היא משימה שראוי להיאבק למענה, ולחשוב בצוותא כיצד לקדמה.

ד"ר דורון נדיב הוא חבר משמר העמק. מחנך וחוקר במכון לחקר הקיבוץ