הכמיהה הנואשת ל"לייקים"

 

האם אנו יכולים לחוות חוויה שלמה בלי לשתף אותה ברשת ולגרוף לייקים? האם עבודה שמתבצעת אך אינה מפורסמת לציבור באמת נעשית? האם הדרך והציפייה עודן מטרות בעלות ערך? מחשבות על עצים נופלים, פרסומים מהירים, וימים רחוקים שבהם אבא שרטט לי מסלול נסיעה על מפה

 

"אם עץ נופל ביער ואף אחד לא שומע, האם הוא השמיע צליל?" - שאל הפילוסוף ג'ורג' ברקלי כבר במאה ה-18, ובכך העלה את הסוגייה: האם משהו יכול להתקיים אם לא מבחינים בו?

בשנת 2021 נדמה שהשאלה המקבילה היא: "אם הייתי במסעדה ולא צילמתי את המנה, האם באמת הייתי במסעדה?" (מתוך הפודקסט של יהודית כץ).

 

שאלה פילוסופית זו מקבלת משנה תוקף בעת הזו גם בהיבטים אישיים וגם בהיבטים קהילתיים.

חברים מהקהילה שניגשים ומעלים סוגיות שמבחינתם אינן מטופלות, מקבלים ברוב הפעמים תשובה שהנושא בטיפול, בתהליך, אולם לא תמיד ניתן לשתף את הציבור לפני שהדבר גובש וסוכם בהנהלות או בצוותי העבודה הרלוונטיים. זה שהעניין טרם פורסם לציבור, לא אומר שלא מתבצעת עבודה. תהליך מתוקף היותו תהליך, לוקח זמן, בוודאי בארגון ענק כמו קיבוץ, ותוצאותיו יפורסמו בהמשך.

שאלתי לא מזמן את אמא שלי, צעירה אדמונית וספורטיבית, "תגידי אמא, האם יש סיכוי שתצאי לטיול ולא תעלי לרשת אפילו תמונה אחת?" אחרי שחטפתי אש היא השיבה: "לא". נאלצתי להודות ביני לבין עצמי ובפניה שכולנו היום קצת כאלה. בשנים האחרונות אני תוהה לא פעם: האם אנחנו מנהלים את החשיפה שלנו ברשת או שהחשיפה מנהלת אותנו? אם אנו לא מפרסמים ומשתפים בתמונות עם חברים או משפחה באירוע, בהופעה או בטיול - האם נהנינו באותה מידה?

האם אנחנו יכולים לחוות חוויה שלמה בלי לשתף אותה ברשת, בלי לקבל חיזוק וסיפוק מידיים מתגובות, לייקים ואהבת הקהל? התשובה המסתמנת די ברורה - לא לגמרי.

 

תשובה זו מתחברת לתופעה מודרנית מוכרת ורווחת ששמה - (Fear of Missing Out) fomo 'חרדת החמצה'. לפי ויקיפדיה זו "חרדה חברתית שבה אדם חושש להחמיץ חוויות מהנות שאחרים חווים. חרדה זו מאופיינת ברצון לשמור על קשר רציף עם אחרים, ודאגה כפייתית מהחשש להחמיץ הזדמנות לאינטראקציה חברתית.

עם התפתחותה של הטכנולוגיה, חוויות חברתיות ותקשורתיות הורחבו ממפגשים פנים אל פנים לאינטראקציות באינטרנט. מצד אחד, טכנולוגיות מודרניות כמו רשתות חברתיות וטלפונים חכמים מאפשרים לאנשים להיות מעורבים חברתית בקלות, אך מצד שני מצב זה יוצר תלות פסיכולוגית באינטרנט, העלולה לגרום לחרדה כאשר אדם מרגיש מנותק".

 

כפריט אספנים של עמליה אוראל (המטפלת המיתולוגית של כיתת צופית), מודל 1974 שהשתמשה באסימונים ובדקה את תא הדואר בציפייה יום-יומית דרוכה ל'מעריב לנוער' או למכתב, אני יכולה להעיד שזכיתי לחוות על בשרי דחיית סיפוקים וציפייה מרגשת.

אני זוכרת איך אבא שלי היה משרטט לי בסבלנות על גבי המפה, מסמן לי כל כביש, צומת או סמטה ערב לפני שנאלצתי לנהוג ליעד כלשהו בארץ. נדרשנו להסתמך על המפות, ובעיקר על חוש הניווט שנשלל מאיתנו כליל עם בואו של הוויז והתלות שפיתחנו באפליקציה.

בימים שבהם כדי לחפש מענה לשאלה היינו צריכים לגשת לסדרת אנציקלופדיות, לעלעל, להפעיל 

מחשבה בחיפוש עצמי עד שמצאנו את התשובה. הדרך הייתה הישג בפני עצמו. דברים לא באו בקלות רבה כל כך כמו להקליד בגוגל ולקבל תוך שניות תשובה להעתקה. 

 

בימים של אינסטנט, סיפוק מידי ותשובות מידיות, מיילים, ניידים והודעות בוואטסאפ, אני תוהה לפעמים מה היה לנו רע בטלפון חוגה ישן, במספרים שזכרנו בלי חיוג מהיר, בידיעה שייקח זמן עד שנקבל תשובה. בלא הכול כאן ועכשיו, ויש למה לצפות.

אם אדם לא זמין בנייד 24/7 האם הוא קיים? אם השם שלך לא מופיע בחיפוש בגוגל - האם אתה קיים? האם עבודה שמתבצעת  אך אינה מפורסמת לציבור – באמת נעשית? האם הדרך, החיפוש והציפייה הם עדיין מטרות בעלות ערך שזנחנו בקלות רבה מדי?

דבר אחד ברור, התשובות לכל השאלות החשובות האלו לא יהיו מידיות. יעברו שנים עד שנבין איך השפיעה עלינו הקדמה ועל כמה חושים ומיומנויות (כמו דחיית סיפוקים וסבלנות) ויתרנו בדרך.

ומי יודע ,אולי בכלל שאלות אלו כבר לא יהיו רלוונטיות, כי ממש ברגעים אלו גאון מחשבים כלשהו ממציא אפליקציה שנותנת התראה ישירות לנייד בכל פעם שעץ נופל ביער.

 

אם עץ נופל ביער ואיש לא שומע, האם הוא השמיע צליל? (התמונה מוויקיפיקי)

 

רעיה בן אברהם היא בת וחברת נען ומנהלת הקהילה בקיבוץ