גם היום לפעמים אני מתקשה להאמין איך יכולים לחזור ולהיות ימים אחרים, שבהם נאהב ונסכים, ונוכל לדבר ונוכל להקשיב, ונוכל להסכים שלא להסכים, ונוכל לשוב ולהיות "אחים"

הגשם הזה שניתך ונחת היום על השבילים השדות הגינות והראשים,

הגשם הזה שאני כה אוהבת ומחכה לו כל כך כל השנה, כל שנה,

הגשם הזה שבארצנו החמסינית ממעט לפנק אוהבי חורף שכמוני,

הגשם הזה ששכח אותנו השנה וציער אותנו בשנת בצורת כואבת,

הגשם הפתאומי הזה ששימח אותי היום,

הזכיר לי חוויית ילדות.

כשהיינו בגן, היינו הולכים לבד להורים אחר הצהריים. ב-16:45 היו המדרכות, לפני היותן שבילים (עניין של אבולוציית דרכים...), מתמלאות כפות רגליים קטנות. כמו תמנון ששולח זרועות, מגני הילדים שבמרכז המשק היו נשלחים הילדים לחדרי ההורים בשכונות השונות, לבילוי של אחר הצהריים עם המשפחה. היו כאלה שהתברכו בליווי של אח או אחות גדולים, אך אני, שהאחים הגדולים שלי היו גדולים מדי ואחותי הקטנה הייתה קטנה מדי, הייתי הולכת את כל הדרך מגן עופר עד לחדר ההורים, לבד.

הדרך הייתה גם מפחידה וגם מעניינת. מכוניות לא היו, גם כלבים היו מעטים אם בכלל. על "זאבים" (בכסות אדם) לא ממש ידענו. אבל השבילים רחשו ילדים אחרים, שבלולים ונמלים ומיני חיות קטנות, אימהות עם עגלות (אחותי הקטנה), נערים על אופניים (אח שלי למשל), וראש מלא במחשבות, ממציא סיפורים, הוגה שאלות ותהיות, מספר ושר יחד עם הגוף הקטן שנשא אותו על המדרכה לחדר של ההורים.

בחורף היינו יוצאים מהגן עם מעילים ומגפיים. אם לא ירד גשם באותו רגע, היינו לובשים רק את הכובע של המעיל, בלי להכניס ידיים לשרוולים. ככה הכי כייף, ככה גם הרגשנו, משום מה, גדולים. והמגפיים היו מחפשים שלוליות לקפוץ בהן. לפעמים היה קר ממש. לפעמים גשם היה מתחיל לרדת ואנחנו, בלי להכניס ידיים לשרוולים, החשנו צעדים לריצה, מהר מהר לחדר החם הבטוח והיבש. בימים סוערים ידעתי שאמא תכין פינוק של גשם - לביבות גבינה או לחם מטוגן.

בקיץ היינו הולכים יחפים, מדלגים מצל אל צל על המדרכה הלוהטת, סוליות הרגליים מוסיפות לעצמן שכבה ועוד שכבה, מתקשות ומתקשחות כיאה לקיבוצניק גאה. לחדר של ההורים היינו מגיעים עם רגליים דואבות ולא פעם בצליעה עם קוץ ש"אספנו" בדרך. אחד ההורים היה מארגן לנו אמבטיה לרגליים: ממלא גיגית במים חמימים, מניח אותה על מגבת ליד הספה, את הרגליים היינו טובלים עד שהמים היו מתקררים והעור נהייה "עור סבתא" ואז היו שולפים את הקוץ הסרבן עם פינצטה או מחט. הקוץ הכואב והמחט המפחידה "התקזזו" עם הפינוק של האמבטיה החמימה לרגליים הדואבות. פינוק של קיץ.

אני זוכרת את עצמי הולכת לחדר בימי חורף, עטופה במעיל, לא פעם קופאת מקור ותוהה איך זה יכול להיות שבקיץ אני הולכת עם גופיה ויחפה?! איך יתכן שלא קר לי?!

ובימי הקיץ הלוהטים, כשאפילו בָצל המדרכה להטה תחת הרגליים – לא מאמינה איך יכול להיות שבחורף אני מתעטפת בסוודר ובמעיל ובכובע?! מחשבה בלתי נסבלת כשאתה מזיע וכל מה שאתה עורג אליו זו כוס מיץ הפטל הקר שמחכה בחדר ההורים.

וכך בכל עונה מחדש, מה שנקרא – וחוזר חלילה.

גם היום לפעמים אני מתקשה להאמין איך יכולים לחזור ולהיות ימים אחרים, שבהם נאהב ונסכים, ונוכל לדבר ונוכל להקשיב, ונוכל להסכים שלא להסכים, ונוכל לשוב ולהיות "אחים".

     בינתיים נסתפק בגשם הפתאומי. ובמפגשים על המדרכות שהפכו לשבילים.

    * ותודה לאחיי (האמיתיים) שעזרו לי ברגע של מצוקת זכרון קלה... 😊
 

המגפיים חיפשו שלוליות לקפוץ בהן (התמונה באדיבות ארכיון ראש הנקרה)