שש הארות על המצב | קרני עם עד
במקום מדינות ישראל ויהודה, מדינה של קנטונים; מי צריך צילומים במדים; פעם היה פה שמח באחד במאי; מה שלמדתי ממאיר שלו; כוננות ספיגה לקראת חג הביקורים
1. בעבר הרחוק - עוד טרם פרוץ הקורונה ומחאות בלפור וקפלן – תמכתי
ברעיון שתי מדינות לשני עמים ואני לא מתכוון רק לעם הפלסטיני. גם בלי הכרזה רשמית
על רעיון החלוקה, מתקיימות כאן בפועל, זו לצד זו, שתי מדינות - ישראל ויהודה. האחת
(יהודה), משיחית, קיצונית, מתנגדת להפרדת רשויות ושוויון אתני ומגדרי; השנייה
(ישראל), מבקשת להתנהל ברוח מגילת העצמאות, תומכת בחופש האדם ובחירותו, לרבות
שמירה על זכויות הפרט והכלל, בלא קשר למין ומוצא. היות וחזון שתי המדינות בתוך
גבולות המדינה עלול יהיה להגשים את החזון הדיסטופי (מלחמת אזרחים) של שאולי מ"ארץ
נהדרת", עברתי לתמוך ברעיון הקנטונים שהועלה על נס במוסף "הארץ"'
האחרון.
2. בשוויץ, לא ממש מדינה נכשלת וחשוכה,
מתקיימים קנטונים מאז שנת 1292. מדובר בקנטון שלו חוקה, פרלמנט, ממשלה, בתי משפט
ואשר מחליט עם על כל הנושאים שאינם בסמכותה הבלעדית של הממשלה הפדרלית של האיחוד
השוויצרי. מניינם של קנטוני שוויץ עומד כיום על עשרים ושישה, עם חלוקה ברורה בין
עירוניים לכפריים. יהיו בעיות בדרך לכינונם של קנטוני ישראל (התנגדות של תושבים,
חילונים מול דתיים, משאלי עם מול החלטות של ממשל נבחר) אבל אופיו של כל קנטון
ייקבע בהסכמה וללא עריצות הרוב. ה"פיילוט" יכול להתחיל מהקנטון הקיבוצי,
ואז גם יתגשם חלום הקואופרציה שההנהגה התנועתית הנוכחית העלתה על ראש שמחתה, בלא שמימשה
אותו. שמוליק כץ ז"ל, מאייר וסופר חבר געתון, פרסם בשנת 1998 ספר בשם "ארץ
הקיבוצים". אולי ניתן יהיה לאמץ את השם הזה לקנטון הקיבוצי הראשון. ההרחבות
יוכלו להצטרף, או לפרוש ולחבור לקנטונים העירוניים הסמוכים לקיבוץ.
3. לא אהבתי את הפרויקט "צילומים במדים" שרץ ברשת ואשר נועד "לחזק"
את כוחות הבטחון. הגולשים התבקשו, לרגל 75 שנות עצמאות, לפרסם תמונה שלהם במדים.
הרשת הופצצה (והדימוי אינו מקרי) במאות לובשי מדים עם דרגות או בלעדיהן. כמי ששירת
בעל כורחו כחובש קרבי עד שנתו ה-47, ראיתי תמיד במדי הצבא רע הכרחי - כמו שחשבתי על
הבגדים שנתן לנו מחסן הבגדים הקיבוצי, שהיו זהים להחריד, כמו המדים. אנו ושכמותי
נהגנו לפשוט את המדים עם הגיענו לשער הקיבוץ, מתוך רצון להפוך לאזרחים ולו לסופשבוע
בלבד. לא רצינו ללבשם מחדש אפילו לא ביום העצמאות. לא ברור לי במה חיזקו התמונות
הדהויות את רוחו של צה"ל ולמה "כל העם צבא" ו/או "כל העם
במילואים" באמת ראוי להבלטה ביום ההולדת של המדינה.
4. אחד במאי (עם קריצה לאינגמר ברגמן) הפך לעוד תאריך בלוח השנה
האזרחי. מעל מגדל המים שוב לא משקיף הדגל האדום לצד דגל המדינה, הפועלים מתאילנד
ומהכפרים הסמוכים לא זוכים לחגוג את היום הזה במצעדים וטקסים, ורק מהארכיון
הקיבוצי ניתן להתרשם שהיה פה שמח לפני שנולדתי והיה מי שהניף טוריה וקלשון. האדום
הפך לצבען של "השפחות" המוחות ושל הפועל, קבוצה שלא מחמיצה הזדמנות
להפסיד.
5. לאחר מותו הפתאומי של מאיר שלו חזרתי
לקרוא בספר "יונה ונער" ושוב התייפחתי, במיוחד בקראית הסוף המפתיע. אני
מצר על כך שלא נפגשתי מעודי עם האיש המרתק הזה, אבל הייתי שומע עליו לא מעט מפי בן
דודה של זוגתי, ירמי פינקוס, שבמהלך עשרים שנה אייר את טוריו בידיעות אחרונות.
באמצעות ירמי שלחתי למאיר צילומי חצבים בקיבוץ, אבל עד מהרה הבנתי שרבים עשו זאת
וחלו גם הם (כמו שלו) ב"חצבת". ועוד משהו שהוא הוריש לי, בלא ידיעתו:
אני נזהר מלעקור פרחי בר שפושים בגינתי וגם מקשיב יותר לסיפורי ותיקים שאולי יום
אחד יהפכו גם אצלי כמו ב"רומן רוסי" ל'נובלה יקית" או "משל
הונגרי".
6. קצת חופש לפני שבועות וחשש אמיתי שזה הולך
להיות חג הביקורים. פתאום כל מיני שארי בשר נעלמים חושקים בלחם וגבינות ובטקס
קיבוצי אותנטי שהפך למסחרי. יעברו שבועות עד שאתאושש מהאורחים ואז יגיע ראש השנה
ויביא עמו אורחים נוספים. מתי אזכה לשיר שיר על יום חולין?
מביאים ביכורים 1949. שבועות הפך לחג הביקורים (צילום אליהו קורן, באדיבות ארכיון מצובה)
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!