באחד במאי עלינו לתהות כיצד נוכל להתאחד פוליטית עבור ניצחון בחזית הכלכלית של המערכה על עתיד המקום הזה, על מנת שיהיה טוב לכולם ללא הבדל דת, גזע, מין ומקום תעסוקה

"השנה 2023", אנשים אומרים לי, "שיח על זכויות עובדים הוא נחלת העבר, הוא לא עדכני".

אני מבינה את המקום שממנו מגיע הסנטימנט הזה, שדורש שהשמאל והימין יתחלקו לפי תומכי הליברליזם מחד והשמרנים מאידך. בעידן פוליטי שבו הימין הלאומני מקצין במלחמתו נגד "הפרוגרס" ובקידום הצעות חוק המאיימות על יסודות הדמוקרטיה הליברלית של ישראל, זה אך מתבקש.

אבל המלחמה הליברלית, והיא בהרבה מובנים מלחמה לכל דבר ועניין, היא רק חזית אחת במערכה הרבה יותר גדולה, המערכה על עתיד המקום הזה. המערכה הזו תוכרע לא רק בשכנוע דעת קהל, אלא גם במפת האינטרסים הכלכליים חברתיים. לכן, חג הפועלים רלוונטי מתמיד, מכיוון שלא פחות משהימין הקיצוני רע לנשים, ערבים, להט"ב ושאר קבוצות מיעוט שחרב הדיכוי מאיימת על צווארם, הימין ובטח בגלגולו הנוכחי, רע לאדם העובד ולמעמד העובדים הישראלי כולו.

קידום כלכלת שוק דורסנית לצד דיקטטורה שתשלול זכויות היסטוריות, היא התוכנית הכלכלית של הממשלה הזאת. בתוך כך הם ימשיכו להעמיק את שלטון הנאמנות במסגרתו החרדים ותושבי ההתנחלויות יקבלו הטבות מגזריות ולכל השאר יישארו פירורים. בדרך זו חלק ממצביעי הימין אמנם ירוויחו כלכלית בטווח הקצר, אך המעט שנותר מתשתית מדינת הרווחה ייעלם ואיתה גם השירותים הציבוריים האוניברסליים שמשרתים את כולנו. מהפירוק הזה כולם ייפגעו ואז זה כבר לא ישנה איזה פתק שמת בקלפי.

***

כמו בהפיכה המשטרית, גם בהפיכה הכלכלית הראשונים להיפגע יהיו החלשים ביותר. כשיילקחו מאיתנו הזכויות ההיסטוריות שהרווחנו בדם, יזע ודמעות - בתי המשפט לא יוכלו להוות עוד חומת ההגנה שלנו מפני פגיעה על ידי מעסיק. עובדים במקצועות מנצלים ושוחקים, ייפגעו באופן החריף ביותר.

אולם לא צריך ללכת רחוק כדי לצפות עתיד שבו העובדים במקצועות השוחקים יסבלו, הרי הם כבר בקושי מגיעים אל המקצועות הללו, המקצועות שמחזיקים את המשק והחיים שלנו - עובדות סוציאליות, אחיות, רופאות, פסיכולוגיות, נהגי תחבורה ציבורית, מטפלים סיעודיים, מטפלות בגנים והרשימה עוד ארוכה. מוסדות נסגרים והתור מתארך לכל שירות תחת הייבוש התקציבי, ובעיקר - שחיקת השכר.

כבר היום לא חסרים בישראל עובדים ועובדות שמרוויחים שכר נמוך עבור משרה שלא מותירה להם זמן לפנאי או למשפחה ולא מאפשרת להם לסגור את החודש בלי להגדיל את המינוס. זוהי המציאות של מאות אלפי משפחות בישראל שבהן שני ההורים עובדים, אך עדיין לא מצליחים לחיות בכבוד ובטח לא לראות אופק כלכלי עתידי.

ב-2014 הייתי חלק מהמאבק הציבורי בעד מינימום 30 ש"ח לשעה. מאז 2021 אני שותפה לקידום החוק למינימום 40 ש"ח לשעה ובכל פעם שאני פוגשת צעיר או צעירה שעליית שכר המינימום חשובה להם, אני נזכרת ששכר ראוי הוא לא חזיון תעתועים - אלא החזון הכלכלי-חברתי היחיד שיכול לאחד צעירים מכל הקשת הפוליטית וקבוצות החברה תחת אותה מטרייה פוליטית, תחת אותו אינטרס פוליטי.

אמנם הניאו-ליברליזם היא התפישה הכלכלית השלטת במרחב, אך היא לא גזירת גורל, להפך, הדמיון הפוליטי שלנו יכול וצריך להיות רחב יותר. אנחנו יכולים לדמיין עתיד טוב יותר לעובדים בכל תחומי החיים, השקופים והבולטים, מי שמנקים את משרדנו ומאבטחים את מקומנו ומי שנותנים לנו שירותים טיפוליים ומצילי חיים, כל עובד ועובדת.

ה-1 במאי הוא היום שבו אנחנו יכולים לחגוג את הקדמה שהצלחנו להשיג עד כה - זכויות סוציאליות, הפסקה וחופשות בתשלום, פנסיה לעובדי קבלן, שכר מינימום, וכן - גם זכות השביתה. אבל, הוא גם היום שבו אנחנו יכולים לתהות כיצד אנחנו יכולים להתאחד פוליטית עבור ניצחון בחזית הכלכלית של המערכה על עתיד המקום הזה, על מנת שיהיה טוב לכולם ללא הבדל דת, גזע, מין ומקום תעסוקה.

חלשים לחוד, חזקים כאיגוד!.

תהלוכת הנוער העובד באחד במאי. לדמיין עתיד טוב יותר לעובדים (צילום ויקימדיה)

***

נעמה לזימי היא חברת כנסת מטעם מפלגת העבודה