האם יאמצו חברי הקיבוצים את רוח המחאה בקפלן ויביאו את הדמוקרטיה לחצר הקיבוץ? מחשבות לאחד במאי

בשולי אחת ההפגנות נגד ההפיכה המשטרית נפגשנו כמה חברים, מרביתנו משתתפים בהפגנות כבר חמישה עשורים, ואחרים שהצטרפו בדרך. נושאי ההפגנות סימנו את מדרון חדלונו של השמאל וצמצום סדר היום שלו: בהתחלה הפגנו נגד הכיבוש ובעד השלום, והפסדנו; אחר כך נגד ההפרטה ובעד השוויון, ושוב הפסדנו – קיבלנו את התצ'ריזם של "ממשלת-השינוי"; ועכשיו אנחנו מפגינים נגד הדיקטטורה ובעד הדמוקרטיה. אם ננצח בקרב זה, אולי נוכל לחזור גם לשלום ולשוויון.

תוך כדי שיחה נזכרה אחת החברות "שפעם אי אפשר היה לארגן הפגנות בלי הקיבוצים".  דבריה נשמעו מובנים מאליהם לכל מפגיני שנות השמונים והתשעים. בעת ההיא באמת קשה היה לחשוב על ארגון הפגנה בלי הקיבוצים הבודדים והתנועות הקיבוציות שסיפקו את הלוגיסטיקה: במות מכשירי הגברה, "פלריגים", כרזות ועוד. בעת ההיא, כשכמעט לא היתה חברה אזרחית בישראל, הקיבוצים והתנועות היו התומכות המובנות מאליהן.

כל מארגן שמאל מתחיל הסתובב עם טלפונים של מישהו מאיזו תנועה שיודע לדבר עם מישהו שיכול לארגן.

***

"טוב" אמרה אותה חברה, "היום כבר אין צורך בהם, יש גיוס המונים ורשתות חברתיות".  ואיכשהו הדברים נשמעו עדכניים.   

אבל במחשבה שנייה היעלמותה של התנועה הקיבוצית - לא של הקיבוצניקים – מזירת ההפגנות היא ביטוי לשחיקת כוחה הפוליטי. בהתחלה השחיקה היתה אילוץ, היא שיקפה את הדרדרות מעמדם הכלכלי של התנועות והקיבוצים עקב האינפלציה, הסדרי החוב וכיו"ב, ואת הירידה בכוח הפוליטי של תנועת העבודה ומפלגות השמאל. אלא שבהדרגה הפכה הא-פוליטיות לאסטרטגיה ולאידיאולוגיה.

נושא בשורת הא-פוליטיות, כעולה מן הפרסומים השונים, הוא מזכ"ל התנועה הקיבוצית ניר מאיר. תחת הנהגתו הפכה התנועה הקיבוצית למשהו שהוא בין שדולה עסקית, לקבוצת רכישה ולמועדון צרכנים.

התנועה הקיבוצית אימצה תפיסה של עמותה חברתית. היא מפזרת את ביציה בין שלל המפלגות והח"כים ומנסה לרתום אותם לעזרתה, במקום לבנות כוח משפיע.

השאלה עד כמה אסטרטגיה זו מועילה לשמירה על מעמדם של הקיבוצים בחקלאות, בקרקעות ובזכויות הבניה – פתוחה לוויכוח, אך בעניין אחד לא יכולה להיות מחלוקת: אסטרטגיה זאת מחקה את הקיבוצים כגורם פוליטי והפקירה אותם לגחמות של מנהיגי המפלגות השונות והרכב הח"כים האקראי שלהן בכנסות המתחלפות.

המחאה בקפלן. המאבק על הדמוקרטיה הקיבוצית יכול להיות שלב בכינון הפוליטי המחודש של התנועה (הצילום מוויקימדיה)

***

במובנים רבים מה שעבר על התנועה הקיבוצית עבר גם על מעמד הביניים תומך השמאל. בהדרגה הוא איבד את כוחו למפלגות המרכז ושקע אל תוך חיי הנוחות כשהוא מגרש את חשרת ענני האופל של הימין שהתקדרה מעליו, במשפחה וצרכנות, בעבודה ובעסקים, בשיפור רמת החיים ובגיחות לחו"ל.

אלא שבניגוד לתנועה הקיבוצית, מעמד הביניים הזה התעורר תוך כדי המאבק בנתניהו ובימין בחמש מערכות הבחירות האחרונות. "הבלפוריסטים" סימנו את ההתחלה. אפשר היה לפטור זאת בטענה שמדובר בגמלאים משועממים, כפי שגיחכו בעצבנות בימין. אבל השטפון מאז נובמבר מלמד שיש כאן משהו אחר. מעולם דברי המשורר "פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת", לא היו רלוונטיים יותר.

מאות האלפים המשתתפים בהפגנות המחאה מעצבים ברגליהם ובדגליהם את ישראל של העתיד. לא ברור לאן תתנקז האנרגיה הפוליטית הזאת, אבל ללא ספק היא תגדיר מחדש את דמות המרכז-שמאל הישראלי. המנון המחאה: "אם לא יהיה שוויון נפיל את השלטון / נפלתם על הדור הלא נכון", מצביע על אפשרות שהתביעה לדמוקרטיה לא תסתיים בדמוקרטיה האזרחית, אלא תמשיך לדמוקרטיה חברתית – סוציאל דמוקרטיה.

***

האם חברי הקיבוצים יוכלו ללכת בעקבות המחאה הנוכחית ולהביא את הדמוקרטיה לחצר הקיבוץ? הדיווחים בעיתונות הקיבוצית והארצית מספרים על גרעון דמוקרטי הולך וגדל בהתנהלותם של מנגנון התנועה והקיבוצים הבודדים. די בקריאת מאמריהם של עזרא דלומי ואחרים בעניין זה.

האם חברי הקיבוצים יוכלו להביא אל חצר הקיבוץ את רוח המחאה שמפעמת בקפלן; את שבירת האדישות ולקיחת הגורל לידיים. המאבק על הדמוקרטיה הקיבוצית יכול להיות שלב בכינון הפוליטי המחודש של התנועה הקיבוצית, ממש כפי שהמחאה מחוללת פוליטיזציה של מעמד הביניים הישראלי.

הדמוקרטיה הפנימית והכינון הפוליטי נחוצים לתנועה הקיבוצית לנוכח כישלונה להתמודד עם האתגרים הקיומיים שמולם היא ניצבת בעשורים האחרונים – ובמרכזם יחסיה המשובשים, ההופכים לרעילים, עם הפריפריה הגיאוגרפית והחברתית - שאיומם גובר ככל שמעמדה שוקע. לכן רוח קפלן עשויה להיות לתנועה הקיבוצית פתח של התחדשות ותקווה.