תנועה בקיפאון | יניב גולן
רוב תושבי הקיבוצים חיים לא רע. השאלה היא מה המטרה, ואם יש מטרה בכלל. מי שרוצה להיות כמו כולם, סבבה. כלומר: הכל בסדר - עד שהביוב מציף את הסלון. למשל עכשיו
אולי זו רומנטיזציה של העבר, אבל נדמה לי שפעם רצינו דבר מה, משהו שמעבר לקיום היומיומי. מה הובילה התנועה הקיבוצית, או חברי קיבוצים בכלל, בעשרות השנים האחרונות? את המאבק לשוויון וביטחון אישי עבור נשים? את המאמץ לקדם הבנה בין שני הלאומים? את הדרישה לצמצום הפערים החברתיים? את סיום הכיבוש? את ההגנה על הסביבה? את זכויות הלהט"ב? התחדשות רוחנית כלשהי? טולרנטיות כלפי סמים משני תודעה? תרבות עצמאית? שיח דמוקרטי פתוח? לא ולא ולא ולא.
אה, כן! לעניות דעתי, פסטיבל יערות מנשה היה אירוע כזה, שבו מועצה אזורית קיבוצית (מגידו) הצליחה להיות רלוונטית למשך כעשור גם בפאזה הארצית, ולייצר מרחב של אוטונומיה תרבותית - עבור עשרות אלפי צעירים. המבוגרים כמעט לא באו, למרבה הצער, ואולי בגלל זה בסוף גם הפרויקט הזה דעך. אבל הנה ההוכחה שכאשר אנחנו רוצים, אנחנו יכולים.
הדילמה הסינית הידועה גורסת "או אורז, או חופש". רוצה לומר: אם יש חופש - וכל שבט עושה מה שהוא רוצה - החברה קורסת ואין מה לאכול. מצד שני, כאשר המדינה משליטה סדר ודואגת לרווחה הכלכלית, ובכן, אתה משועבד. בדומה לשאר הישראלים, נדמה שגם התנועה הקיבוצית בחרה באורז. בהישרדות. נכון שבהשוואה לפלסטינים ביש"ע, הנרמסים תחת שלטון צבאי נצחי, מצבנו טוב מאוד. ויחסית ל-2.5 מיליון ישראלים שחיים מתחת לקו העוני, רוב הקיבוצניקים יושבים טוב. אחרי שהקהילות הסדירו מחדש את אורחות חייהן באופן שהולם את רצון החברים, נותרה השאלה מה המטרה, ואם יש מטרה בכלל. מי שרוצה להיות כמו כולם, סבבה. כלומר, הכל בסדר - עד שהביוב מציף את הסלון. למשל עכשיו.
השינויים הטובים שמתחוללים בחברה הישראלית – קורים בלעדינו במידה רבה. זה לא שאין לחברינו יד ורגל בכך (הקיבוצים העירוניים ותנועות הבוגרים הם נקודת אור לדעתי), אבל קשה להגיד שאנחנו מובילים במשהו. בוודאי לא כתנועה.
פסטיבל יערות מנשה. מרחב של אוטונומיה תרבותית עבור עשרות אלפי צעירים.
צילום: טל ארגוב
הפופוליזם והאינטרסנטיות והפחד נוגסים בנו בכל פה. עלוני המועצות האזוריות הם שופר של ראשי הרשויות. בזמן שהשר שלמה קרעי מתאמץ כדי להחליש את תאגיד השידור "כאן" - אצלנו שליטה של נבחרי הציבור בשיח ובכלי התקשורת היא הנורמה. זו שחיתות מובהקת וכולם מתעלמים. כספי הציבור משמשים להשתקת הדיון הציבורי, ולטפיחה עצמית על השכם של מי שנבחרו לשרת אותנו ביעילות ובצנעה. יח"צ גורר יח"צ.
המצב דומה גם ברמה התנועתית: מזכ"ל התנועה הקיבוצית ניר מאיר חובר למתנחלים ומכריז בלי בושה שצריך לייהד את הגליל. הפרצוף הגזעני שלנו מתנוסס בגאון באתר התנועה וביוטיוב. אנחנו עמוק בתוך כל הקומבינות של הממשלה, בלי שום שיקול מוסרי.
אין אותנו, כמו שאומרים הצעירים.
ואיפה הם, באמת, הצעירים? אני די בטוח שכל מי שקורא את המילים הללו הוא בן 50 וצפונה. אבל מי יודעת, אולי נתעשת. הנה, כשהיה צריך לטפל במבקשי מקלט ולהסתיר פיליפיניות ממשטרת ההגירה, קמו רשתות קשר קיבוציות מתחת לרדאר של השלטון. יש לנו נוכחות לא רעה בתנועות המחאה נגד ההפיכה המשטרית. ועם הפשיסטים חסרי הגבולות שמנהלים את המדינה (בהם גם קיבוצניק אחד מחנתון), יש סיכוי לא רע שנמצא את עצמנו שוב על הבריקדות. "אין ברירה", נגיד לעצמנו כתמיד, "אין ברירה".
יניב גולן הוא חבר קיבוץ סמר שבערבה
תגובות לדף זה
דפים לוח אלקטרוני
נמצאו 0 תוצאות
לאט לך
לפחות במשטר הפשיסטי הזה לא אומרים לך מה לחשוב. יניב תבדוק אן יש בסמר מישהו דחושב אחרת ממך. זהו. זאת הבעיה