בסוף יוסי, האח הצעיר של אמא, הצליח לשכנע את הצבא שיוציאו אותו מפו"ם וישלחו אותו להרצות לחיילים שעדיין נמצאים במוצבים. בדרכו להרצאה ראשונה בתל ענתר, הוא נהרג מפגיעה ישרה

ביום הזיכרון של שנת 74 ישבנו בסלון של הדודה שלי, אחותי ואני ושתי בנות הדודה ואמא שלנו ודודה זהבה שלנו שכולם קראו לה זכה (כף דגושה). ברדיו השמיעו את "אחי הצעיר יהודה" והתחלנו לבכות. זה היה יום הזיכרון הראשון שהיה לנו הרוג במשפחה. במשפחה הקרובה ממש. היתה לנו היסטוריה של הרוגים במשפחה הרחבה. היתה בת דודה של אמא וזכה, שרה לה, שאחיה איציק נהרג במלחמת השחרור בחוליקאת, והכרנו אותו רק מהתמונה באלבום של סבתא שלנו, ושהבן שלה, משה לה, נהרג בשער האריות בששת הימים, אבל הוא היה מין בן דוד רחוק כזה ועכשיו זה היה הדוד שלנו, יוסי, האח הצעיר של אמא וזכה.

הוא נהרג בעצם כבר אחרי שהמלחמה נגמרה, באפריל 74, בדיוק בערב יום השואה. אני לא זוכרת כמעט שום דבר מהלוויה שלו, רק שהיה שם כל החוג לספרות כללית של אוניברסיטת תל אביב ושאמיר גלבוע קרא על הקבר את השיר שלו, לנשמת יוסי בן אחותי ברוניה.

יום הזיכרון יצא בעצם בסוף השבעה. אני זוכרת את הסלון של זכה שהיה הכי יפה ונעים בעיני כי היו בו ספה וכורסאות כחולות, ושטיח בצבע תפוז, והוא נפתח בדלת זכוכית לכל הרוחב, לאבנים המרוצפות באופן לא סימטרי והקזוארינות שהטילו צל ירוק על החזית שלו.

אני זוכרת גם שבאחד הערבים ישבנו סביב השולחן העגול של פינת האוכל והתחלנו לספר בדיחות. היו אז בדיחות זוועה מהמלחמה שהסתובבו בארץ ומישהי סיפרה אחת מאד מצחיקה ופרצנו בצחוק וזכה שגם היא צחקה, אמרה פתאום: "שקט, השכנים ישמעו ועוד יחשבו שאנחנו שמחים". השכנים, במקרה הזה היתה הניה שכשהיתה עובדת בגינה שלה היתה מדברת דברי שכנות עם זכה, מעבר לגדר האבנים הנמוכה שחצצה בין שני הבתים. וזאת היתה הפעם הראשונה שיצאתי מעבדות לחירות בנוגע למה השכנים יחשבו.

יוסי בעצם לא נהרג בזמן המלחמה והוא גם לא היה חייל. הוא היה מוצב בתור מרצה לספרות בפו"ם, פיקוד ומטה. לשם הוא היה שייך. בזמן המלחמה הוא ביקר אותנו בקיבוץ ונתן כמה הרצאות לחברים על אלתרמן. הוא לא ידע מה לעשות עם עצמו כשכולם נלחמים. בסוף הוא הצליח לשכנע את הצבא שיוציאו אותו מפו"ם וישלחו אותו להרצות לחיילים שעדיין נמצאים במוצבים.

שרה לה, בת הדודה של אמא שלי, הגיעה ללוויה. היא, כמו שאמרתי, איבדה את אחיה במלחמת השחרור ואת הבן שלה בששת הימים. כששמעה על יוסי, התקשרה לפועל שלהם וביקשה שיבוא להחליף אותה בעבודה. היה להם דיר של כבשים, מרינו, וזה היה אחרי עונת ההמלטה. הפועל שאל אותה לאן היא נוסעת ושרה לה אמרה, כבר לא נעים לי להגיד.

באחד מימי הזיכרון בשנים הבאות, הלכתי עם סבא שלי לטקס זיכרון, זה היה ברמת גן או גבעתיים. סבא שלי הקפיד ללכת לכל הטקסים. עמדנו שם בשמש, שכבר היתה חמה מדי ושמחה ארליך נאם (זה היה, מסתבר, אחרי 77). אני לא זוכרת מה הוא אמר, אבל הוא עורר את הבכי של סבא שלי. לסבא היה קול חזק וכשיוסי נהרג הוא קרע את האוויר בזעקות שלו. עכשיו עמדתי אתו בטקס ורציתי שייגמר כבר וחשבתי ששמחה ארליך, שלא היה אדם רע במיוחד, עד כמה  שאני זוכרת, מתעלל בנשמה של סבא שלי שגם ככה היה הרבה יותר מדי זקן מכדי להיות אב שכול.

בסוף שלחו את יוסי למובלעת הסורית, שנשארה כאזור שלא היתה עליו הסכמה עדיין במשאים ומתנים עם סוריה או מי שזה לא היה ונשארו שם חיילים להגן על המובלעת; חיילים שהרגישו שהמדינה שכחה אותם שם. יוסי הגיע לתל ענתר. המוצב הכי מטווח באזור. הוא לא הספיק אפילו להרצות. הוא יצא מהרכב ובדרך אל המוצב נהרג מפגז. פגיעה ישירה.

המובלעת הסורית, האזור המרכזי. יוסי נהרג לפני שהספיק לשאת הרצאה (התמונה מוויקיפדיה)