אין מקום לחלשים | אברהם שרון

האם עד כדי כך לא יכול היה הצבא הגדול והחזק להתמודד עם חיל קטן וחלש, והפתרון היחיד שמצא עבורי היה בית מחבוש לחולי נפש  

 

1971. היה זה ערב קיץ. השתכשכתי במי הבריכה של קיבוץ דליה, שם נערכה מסיבת גיוס למי מאתנו, הראשונים בשכבה, שהיינו אמורים להתגייס. עמדתי, רטוב, מול ירח לח וצח, יפה היה הלילה כל כך. זה היה ימים אחדים לפני גיוסי לפלוגת "בני משקים" של הנח"ל. עד היום כואב לי הגב (כואב גם מסיבות אחרות) מהחבטה שספגתי, כאשר קפצתי מגב המשאית שהסיעה אותנו מבסיס הקליטה והמיון אל בסיס הטירונים 906 בכרמיאל.

 

קיץ 1971. השעה היתה 23:00 וכאשר קפץ אחרון הטירונים הטריים, הלומי גיוס, החל מ"כ עם קול צפצפני להריץ אותנו סביב הבסיס. עונש זדוני על לא עוול בכפנו. לא היתה שום סיבה בעולם ושום הצדקה להריץ אותנו ולחייבנו להקיף פעם אחר פעם את הבסיס. ענוג היה הלילה וקשה. כשסיימנו, רצוצים, המשיכה ההתעמרות בנו. בזה אחר זה נלקחנו אל המספרה. אף שרובנו ככולנו היינו כבר מסופרים קצר, מוכנים מבעוד מועד, הספר קיצץ עוד יותר את שיערנו הקצוץ משכבר. השעה הייתה כבר אחת אחר חצות, כאשר המ"כ העניש אותנו בעוד בכמה הקפות, מאחר שאיש מאתנו לא הודה לספר על מלאכתו. העדר נימוסים והליכות, התברר, גרם לענישת יתר. הקפנו את הבסיס עוד שלוש פעמים.

***

שבועות אחדים בלבד, בעיצומה של הטירונות, נשברתי. גילוי נאות: הייתי בלתי כשיר בעליל לשירות קרבי. בשרשרת הבדיקות המקדימות איש לא אבחן את חוסר ההתאמה הברור כל כך, הכמעט זועק שלי. גם לא מאבחנת פסיכוטכנית, אשר שאלה אותי שאלות מוכנות, תבניתיות, ואני לא יודע מה הבינה ומה קלטה. אינני  מאשים אותה.

 

אל תשאלו.

הצבא לא ידע מה לעשות אתי, אז הובהלתי - באמבולנס! - אל בית החולים רמב"ם, אל המיון הפסיכיאטרי. כיום, ממרחק עשרות שנים, אני חושב שתגובתי היתה נורמלית, לגיטימית, טבעית וצפויה. כמעט מתבקשת, ודאי בלתי נמנעת.

 

 משם הסיעו אותי אל בית החולים הפסיכיאטרי מזרע, על יד עכו. קיבוצניק בבית המשוגעים. שהיתי שם 10 ימים, במהלכם קיבלתי תרופות שונות (למזלי, לא מכות חשמל) ופעם אחת שימשתי שפן ניסיונות או, אם לדייק, עכבר מעבדה במפגש של פרחי פסיכיאטריה. חשתי עקוד. צלוב. נשאלתי שאלות שונות, לרבות על תחושת התרופות והשפעתן עליי. מיטה על ידי שכב בחור שלא הפסיק לאונן ובלילה התאווה אל מריה הקדושה, בצעקות, באנקות כאב ועונג.

שוחררתי מהגיהינום ושבועות אחדים אחר כך גם מהצבא.

 

שנתיים וחצי הייתי משוחרר, במהלכן עשיתי דברים שונים, אבל כל הזמן רציתי לנסות לחזור לשירות, כי היה לי קשה כל כך, מעיק ומייסר, לשאת את תחושת הכישלון המחפיר של שחרורי. קיבוצניק. "מלח הארץ". נמושה. פחדן. משתמט.  מה יגידו. מה אמרו. אלוהים ישמור מלזות שפתיים.

אני לא מאמין באלוהים.

 

בעיצומה של הטירונות נשברתי. איש לא אבחן את חוסר ההתאמה (התמונה מ אתר Pixabay)

 

***

ערב אחד, בחדר שכור בדירתה של אלמנה תל-אביבית, יקית מוקפדת, שם התגוררתי במהלכה של שנת לימודים שאפשר לי הקיבוץ ללמוד באוניברסיטת תל אביב (אז, כשומע חופשי) ביקר את האישה בנה, שהיה אלוף משנה בצבא. שוחחנו. הוא שאל אותי בין השאר על הצבא. סיפרתי לו ושיתפתי אותו ברצון העז שלי לחזור לשירות. הוא אמר שזה לא יהיה פשוט, אבל הבטיח לי שיעשה ניסיון ומאמץ לאפשר לי. למה אלוהים? כי התפקיד שלו, באותה נקודת זמן, היה – ראש מחלקת פרט באגף כוח האדם במטכ"ל. לא יכולתי לחלום על זימון מקרים טוב יותר. פגשתי את האיש הנכון, המתאים ביותר.

 

חזרתי לצבא. השלמתי שלוש שנים, כמו שכתוב.. כמו שצריך. כחוק. התפקיד שמילאתי היה רכז ת"ש (תנאי שירות) בקצין העיר חיפה. מן הסתם - ג'ובניק. אבל הרגשתי חשוב. חיוני. תורם. פגשתי עשרות משפחות קשות יום, הורים של חיילים, אשר שיוועו לעזרה, ולא פחות חשוב - לאוזן קשבת. ביקרתי בהמון בתים בחיפה ובקריות, פגשתי את ארץ ישראל היפה, העובדת, קשת היום, הסובלת. זה נתן לי פרופורציות. התפקיד התאים לי. בסיום כל פגישה כתבתי את תמצית סיכומה.

***

 
עד היום אני תוהה, מדוע נגזר עליי לעבור סיוט כזה. מדוע הוטל עליי כתם כזה.  מדוע עד היום אני עוטה על עצמי גלימה שקופה של בושה וחרפה. מדוע לא ניתן היה לייעד אותי מלכתחילה לתפקיד שמתאים לי, או, לפחות לאבחן אותי כמי שלא כשיר בעליל להיות חייל קרבי אף שהפרופיל שלי היה אי אז - 97.

 אינני כועס. אינני מריר. אני רק תוהה, מה היה דחוף כל כך לאשפז אותי. האם הייתי מסוכן לסביבה? לעצמי?

 

 האם עד כדי כך לא היה הצבא הגדול והחזק מסוגל להתמודד עם חיל קטן וחלש, והפתרון היחיד, לכאורה, שבחר בו היה לטאטא אותי מתחת לשטיח,  להרחיק אותי מהחברה, ולהבליע אותי, רחוק מהעין, בבית מחבוש לחולי נפש?

 

השאלה נותרה בי עד היום פתוחה כמו פצע.