את מה שלומדים הנערים במסעותיהם לפולין אפשר ללמוד כאן, במפגשים עם השורדים ובמוזיאונים. יש לנצל את ההפסקה שכפתה הקורונה כדי לא לחדשם, ודאי לא לפולין של היום

אל מסעות בתי הספר לגיטאות ומחנות ההשמדה בפולין התלוו כל השנים דברי מחאה וביקורת, לצד עמדות שחייבו את הקתרזיס המזכך ואת הנפש היהודית ההומיה, נוכח המראות והעדויות. בכל פעם היתה זו עוד מהמורה שאיימה על המשך הביקורים בגיא ההריגה: עלות הסיורים, אירועי שכרות וונדליזם, אימוץ דעות לאומניות, מעבר חד מפחד מוות לאסקפיזם נהנתני. המצדדים במסעות, לעומת זאת, טענו לחיזוק הנרטיב הציוני ולקשר הרב דורי (עם עדיפות לזה האשכנזי על פני המזרחי - ק.ע) כמו גם לימוד היסטורי ואזרחי שלא באמצעות לוח הקיר והמוזיאון.

מבלי להוריד מחשיבות הביקורים בפולין, וכמי שהדריך נערים טרם יציאתם למסע, נדמה לי לאור ה"משבר" האחרון (חיוב בני הנוער לבקר באתרים המנציחים אנטישמים ורוצחי יהודים), שהגיעה העת לחדול בעת הזו מהמסעות למדינה שהפכה מדמוקרטיה לדיקטטורה וממסבירת פנים לזעופת סבר. את הנסיעה לפולין, שהופכת גם לטיול שנתי בקניונים ובשכיות המחמד של ורשה וקרקוב, אפשר להמיר בביקור אצל ניצולי שואה שעדיין חיים בינינו ובמוזיאונים שמסבירים בדרך אינטראקטיבית מה ואיך היה בשנים 1939 עד 1945, בואכה קום המדינה.

בשנת 1999 פרסמתי בעיתון הקיבוצי מאמר על ביקור של תלמידי המוסד החינוכי "אופק" שבקיבוץ עברון, בפולין. זה היה בעקבות ההתענגות של תלמידי י"א על מופעי חשפנות – הבנים על חשפניות, הבנות על חשפן - בלילה שלאחר יום סיורים והזדעזעות במחנה טרבלינקה. האלכוהול זרם כמים, וההתערטלות תועדה בסרטונים לקול צחקוקם של הנערות והנערים. הכתבה עוררה רעש גדול והגיעה אף לשולחנה של ועדת החינוך של הכנסת. בכתבה נוספת העידו בפניי הצעירים ומדריכי קבוצות על תופעות של שכרות ברחובות ורשה, הטלת שתן במעלית, הפרעה לאורחי המלון ואף לסחיבת פריטי נספים מהתצוגה במוזיאון בירקנאו אושוויץ. את הלקחים מאותה פרשה עגומה תיארו מורי "אופק" כשיעור האזרחות הטוב ביותר שנלמד בבית הספר.

ברור לכל שלא כל הקבוצות נוהגות כך; שההכנה לקראת הנסיעה הפכה למקצועית וקפדנית, אבל ישנן שאלות שהתשובות עליהן נותרו פתוחות מאז החלו מסעות הנערים אל המחנות: כיצד חוזרים הצעירים לישראל אחר המפגש עם האירוע הנורא ביותר בתולדות האנושות? מה הם לומדים "שם" שאי אפשר להבין "פה"? מדוע הורים נדרשים לסכומי כסף כה גדולים בהתחשב בכך שזו תוכנית בית ספרית שהיא בגדר חובה? מי מרוויח מהמיזמים היקרים האלו? ועדיין לא דיברנו על מצב הדמוקרטיה בפולין של היום, שישראל צועדת בעקבותיה.

ערב יום השואה והיום שלאחריו אינם רק ימי כאב ושכול, אלא גם ימים של חשבון נפש ולימוד. חידושם של מסעות בתי הספר לפולין, לאחר שהופסקו עם פרוץ הקורונה, אינו מעיד על שיקול דעת רב וגם לא על הפנמת לקחים מן העבר. רבים הגופים שמבקשים להתעשר מרבבות התלמידים שישובו ויגדשו את מסלולי צעדות והמוות, אבל רבים גם ייצאו בתחושת החמצה וכשלון . לימוד האזרחות הזול והמועיל יותר מתרחש נכון לעכשיו ברחובות הערים בישראל, במחאות ובהפגנות, ולא בפולין ששינתה פניה והפכה (שוב) לגזענית ושוללת זכויות אדם.

 מסע לפולין. מה לומדים שם שאי אפשר ללמוד פה? (התמונה מוויקיפדיה)