שוב ניסינו את השלט, שוב סובבנו את המפתח, אך לשווא. בינתיים עוד כמה מכוניות נעצרו ושאלו: "יוצא"? תור מחפשי החניה החל להתארך

 

הלוקיישן: מגרש החניה של "המרכז הרפואי לגליל". בעת האחרונה, בתוקף הנסיבות והגיל, נעשיתי מכר קרוב של המקום הזה. כמעט בן משפחה.

 

חלפו שנים מאז נקרא המקום "בית חולים מלבן" ששכן במחנה צריפים. היום שמו כבר איננו בית חולים אלא מרכז רפואי; כמו שכל מכללה הפכה "למרכז אקדמי".   

 

נחזור למגרש החניה: אחרי עוד בדיקה שגרתית באחת ממרפאות החוץ,  אני בדרך לסקודה החומה שלי  - הספרות האחרונות בלוחית הזיהוי שלה הן 101. שילמתי במדחן ופניתי אל קצה האזור הפתוח של המגרש, המקום ששם חנתה.

 

בהתקרבי למכונית, לחצתי, כדרכי, על השלט והנה: כלום. עוד לחיצה ושוב כלום. המראות לא שבו בתנועה איטית לצב נסיעה והקליק של פתיחת הדלת לא נשמע.

 

נזכרתי שלפני כמה שבועות אותת לי לוח המכוונים שהסוללה בשלט נחלשת, והנה עכשיו, כך הנחתי, היא נרדמה כליל. דווקא רחוק מהבית היא עשתה לי את זה.

***

"זהו העונש שלך", שחתי לעצמי, "שוב אתה דוחה כל דבר עד הרגע האחרון ועכשיו אין לך סוללה"...

 

בעומדי ליד המכונית, נעצר בסמוך רכב אחר. "סליחה, אתה יוצא"? שאל הנהג שהקיף את המגרש בחפשו חניה.

 

"אני רוצה, אבל זה לא יוצא" עניתי, "לא מצליח לפתוח את האוטו".

הוא חיכה שתי דקות בטרם יצא לעוד חיפוש. אני נשארתי תקוע במקום.

 

בצר לי, התקשרתי לזוגתי: "נתקעתי בלי סוללה בשלט של האוטו, תבקשי שיביאו לי את המפתח הרזרבי" אמרתי לה ופניתי לעבר היציאה ממגרש החניה. ליד הבידוק עצרה אותי מאבטחת, גם יפה, גם אדיבה ("הוא לא ידע את שמה", רק שהיא ממעלות) ושאלה: "במה אפשר לעזור"?

 

סיפרתי לה את שאירע. היא עזבה הכל והתפנתה להסביר: "קודם כל יש כאן 'סופרפארם', הם מוכרים סוללות, אולי תמצא אחת מתאימה. אבל למה שלא תפתח את הדלת דרך הידית?"

 

"יש חור למפתח בידית", שאלתי מופתע?

"בטח שיש" אמרה, "בוא אני אראה לך".

 

בליוויה החמוש צעדתי מרחק 200 מטר אל האוטו. היא הסיטה את מכסה הידית של ידעתי עליו, ואמרה: "אתה רואה פה החור של המפתח, תנסה לפתוח".

המרכז הרפואי לגליל. כמה סקודות יש באותו מגרש חניה? (צילום: עזרא דלומי)

***

בינתיים נעצר לידנו עוד רכב ונהגו שאל: "יוצא"?

שנינו עשינו לו סימן של "תיכף" וניגשנו לפתוח את הדלת. ניסנו וניסינו, המפתח הסתובב על ריק. פנינו לדלת השנייה וגם שם כנ"ל. אין קליק, הדלת לא נפתחת.

 

"חכו אמר בעל הרכב הממתין, אני אתקשר לחשמלאי שלי בכפר-יסיף, בטח יש לו פתרון". שתי דקות חלפו בציפייה לעצה הגואלת, אך הטלפון של החשמלאי שתק.

"מצטער" אמר לנו הנהג, שהמשיך להמתין ליציאתי.

      

שוב ניסינו את השלט, שוב סובבנו את המפתח, שוב לשווא. בינתיים עוד כמה מכוניות נעצרו ושאלו: "יוצא"? התור החל להתארך.

 

"אתה צריך להתקשר למוסך של סקודה", אמרה לי המאבטחת. נואשים עזבנו, את המקום ולזרנו וחזרנו לכיוון השער, חולפים על פני שורת המכוניות שבדרך. והנה, אופס,  בחולפנו על פני חמש מכוניות ובהגיענו לשישית, אני נתקל בעוד סקודה חומה, עם מספר בעל סיומת 101, פתוחה וממתינה לבואי....

 

"הנה האוטו שלי", קראתי למאבטחת בשמחה, למרות שיצאתי אהבל. "יופי" אמרה והוסיפה תנועת ביטול כמו זו שזכרתי מרבין; רק שהיא עשתה זאת עם חיוך חומל, לא בזעם.

 

לנהג שרצה להתקשר לחשמלאי והמתין בסבלנות לצאתי, אמרתי, גם כן בתחושת פסיכיות: "אני שומר לך את המקום. תעשה סיבוב, תשחרר את הפקק שמאחוריך ואני אפנה את המקום, בדיוק כשתגיע". וכך היה. לפחות גמלתי לו טובה.

***

התקשרתי הבייתה כדי לבשר לזוגתי שהרכב נמצא ושהייתה טעות בזיהוי?

"איך לא זיהית את הרכב שלך"? היא כעסה.

"תראי" אמרתי מתגונן, "אותו צבע אותן שלוש ספרות אחרונות, גם הייתה התראה שהסוללה נגמרת, אז קורה שטועים".

 

"למה הסתכלת רק על הספרות האחרונות?" היא שאלה.

"תגידי, כמה סקודות חומות עם 101 בלוחית הזיהוי, יכולות להיות באות מגרש חניה"? עניתי.

"אבל גם תקעת על השמשה הקדמית כרטיס ביקור שלך עם מספר טלפון, למקרה שאתה חוסם מישהו. אם היית מביט על השמשה תיכף היית מבין שהאוטו הראשון שניסית לפתוח, לא שלך"!

"נכון, שכחתי", עניתי נזוף ורדוף.

"אוי", נאנחתי לעצמי, "מי אמר שיש שיבה טובה"?