ממתי שירתנו עבור ממשלה כלשהי? | דובי הלמן
הכרתי והוקרתי רבים מקציני הקבע. הם עבורי חברים. קשה לי לשמוע אותם נואמים בכיכרות, או קוראים לעריקה. על מחאת יוצאי הצבא
המחאה וההפגנות בלשון המעטה לא מדברים אל ליבי. מחאת אנשי הצבא לעומת זאת מקוממת אותי.
הצבא אינו עשוי מקשה אחת. אינו עוטה עור אחד. אפשר להגיד שיש יותר מצבא אחד.
רוב מנינו ובנינו של הצבא הוא צבא המילואים.
השרות במילואים במשך שנים ארוכות אינו התנדבות אלא חובה. חובה על פי חוק השרות הצבאי. למרות זאת יש היבט התנדבותי לשרות במילואים. זהו שרות ללא תמורה, גם שהו נמשך לאחר שרות החובה.
הצבא הסדיר מחולק בין זה שהוא שרות חובה לבין צבא הקבע שאיננו חובה. שרות הקבע הוא לכאורה שרות בהתנדבות אבל בפועל זהו שרות המבקש ואף מקבל תמורה נאותה עבורו. השרות בקבע הופך עבור המשרתים בו משלח יד. ובהיותו מקצוע, אין סיבה לקשט אותו בנוצות של שרות מיוחד לטובת המדינה. יש במדינה מיליוני אנשים העושים בעת ובעונה אחת לביתם ולשרות ציבורי ואינם אנשי צבא. תרומתם לעיתים היא בעלת חשיבות לפחות כמו השרות הצבאי ללא ציפייה לקבלת כתרים ותהילה.
התמורה וההטבות שמקבלים קציני הקבע היא לא זניחה כלל וכלל. לא מעט קצינים מתעשרים מהשרות שלהם והופכים להיות טיקונים. ולא אזכיר כאן שמות. אין סיבה לגנות קצינים על התעשרותם. אפשר אפילו להגיד שהם הרוויחו את עושרם ביושר תוך חשיפה לסיכונים. אלא שצורם לשמוע אותם טוענים שאת מרבית שנות חייהם הם הקדישו לטובת הכלל. אם יש אנשים בצבא שהקדישו שנים רבות לשרות עבור הכלל וללא תמורה וללא התעשרות הם-הם צבא המילואים.
באופן פרטי הכרתי רבים מקציני הקבע לאורך השנים. הכרתי והוקרתי. הם עבורי חברים ולפעמים מורי דרך. ולמרות זאת קשה לי לשמוע אותם נואמים בכיכרות, או קוראים לעריקה, או מייסדים קבוצות מחאה.
אני שומע ולא מבין את ההנמקה הנפוצה שהשרות שלהם נעשה בהתנדבות וכי שינוי משטר או ממשלה מושחתת הם עילה להפסיק את ההתנדבות.
ממתי שרתנו עבור ממשלה כלשהי? ממתי נשבענו אמונים לממשלה או למוסדות המדינה? נשבענו אמונים למדינה שהיא מדינתם של כל אזרחיה ללא הבדל של דעה או דת. אף פעם לא היו בינינו הסכמות על הממשל, על טיבה של הממשלה, על הצלחותיה ומחדליה. לא היו אפילו הסכמות על איכותו של הפיקוד. ובכל אלה אף פעם לא עמדה השאלה האם השרות שלנו הוא שרות מותנה. הוא היה תמיד לא מותנה ולא מפנה עורף לליבה של השרות הצבאי והיא הבטחת ביטחונם של האנשים ובטחונו של עם ישראל.
אני מגנה ללא היסוס גם את יקירי נפשי, רעי לתמיד, על כך שהם מפירים את ברית האמונים עליה קמה מדינת ישראל, עליה קם צבא ההגנה לישראל.
עמי איילון מפגין בצומת עין הנציב. השירות
שלנו איננו מותנה (צילום: דוד עינב)
מזדהה עם כל מילה
קול שפוי וחיוני. שמח על המאמר הזה ועל המכתב של יואל מרשק ב"זמן קיבוץ". הרס צה"ל אינו מחאה לגיטימית. יש להוקיע אותו.
שתיקת הרמטכ"ל
גינוי הסרבנות הוא החרכי לחוסננו הלאומי. שתיקתו של הרמטכ"ל בעניין זה גורמת לאויבנו להרים ראש ולהחלשת כוחנו ועצמתנו הצבאית והלאומית דברים אלה ברורים לכל אזרח במדינת ישראל. בנוסף לכך אזרח לא גדול מהעם, ובפרט לא גדול ממנהיג כזה או אחר. אזרח השם עצמו גדול מהעם ומכריז על חוזה שהופר כביכול הוא אזרח שאבדה דרכו אחרי 2000 שנות גלות. התקוות בת שנות אלפיים להיות עם חופשי בארצנו, חופשי מבחירה בעוצמתנו <הצבאי והלאומי> כעם יהודי ששמר על זהותו וקם לתחייה פעם אחר פעם מלכידות אמיתי. חוסננו - כוחנו! זהותנו - יהדותנו! 🇮🇱
את מי באמת מענינת דעתו של דובי הלמן?
למי בדיוק אכפת אם דובי הלמן מגנה את אנשי הקבע על עמדת הסרבנות שלהם? בעת הזאת אולי עדיף לשתוק. לא כל מחשבה, אפילו של חברים עם ניסיון שווה לכתוב, כל שכן לפרסם.
ד.פ.א ב
דובי אני לא מניח שאתה מציע שנשב בחיבוק ידיים מול המצב מחאה אתה לא אוהב סרוב להתנדב מרגיז אותך נשמח לשמוע מה אתה מציע לעשות
הלב שלך כנראה במקום הלא נכון
זאת שעתה היפה של הדמוקרטיה הישראלית. אנשים יוצאים מאיזור הנוחות, מהכורסה, הספה והמרפסת כדי להגן עליה. גם בשנות השלושים היו בוורמכט אנשים שלא אהבו את יפי הנפש הללו שלא אהבו בלשון המעטה את המארשים הצבאיים שהוליכו אל מחנות ההשמדה. במלחמת האזרחים בספרד הלכו אנשים מהישוב בארץ ישראל להילחם נגד הפשיסטים של פרנקו. הלב שלהם היה במקום הנכון. אתה כותב "המחאה וההפגנות בלשון המעטה לא מדברים אל ליבי". כנראה שהלב הדמוקרטי שלך לא במקום הנכון...