רחוב הארבעה 51 בעכו הוא אחד מ-15 קיבוצי מחנכים של "דרור ישראל". שיחה עם חברים בקיבוץ על חיים בשכונה מעורבת, על אורות, צללים ועל החרדות של מי שהיו בלב מהומות "שומר החומות". סיפור על מחנכים חלוצים

אפתח בגילוי נאות. אני "פריק" של תנועות הבוגרים, הקיבוצים העירוניים, קבוצות הבחירה, תנועת תרבות, או איך שלא תקראו לזה. למה? כי הם הדבר האמיתי; כי "הם עושים זאת יפה מאתנו" כדבר המשורר, עושים את מה שזנחנו.

 

מספירת "כמה הם", עולה שמספר הקיבוצים הללו ברחבי ארץ כבר גדול יותר ממספרם של קיבוצי תנועת הקיבוץ הדתי; לא במספר החברים, במספר הקיבוצים שגדל בקביעות. נכון, אין להם מעצמות כמו יבנה ושדה אליהו, אבל האוקטן הרעיוני שלהם גבוה בהרבה. זה מתבטא גם במשקלם הסגולי.  

 

ואולי מה שהם מלמדים אותנו זה שהיתרון הוא דווקא לקוטן, לקומונה – להוויה האינטימיות שזה מאפשר – לא לגודל. גם תנאי הדיור מכתיבים את האינטימיות הזאת. כ"שקיבוץ" אחד – כלומר בניין באיזו עיר – מתמלא, "פותחים" שלוחה חדשה. הקיבוצים הללו כבר אינם משובת נעורים. הקיבוץ העירוני הראשון בגל הנוכחי, הוא בן יותר מארבעים שנה.

 

מבית אבות לקיבוץ עירוני

חמוש בחיוביות הזאת קיבלתי המלצה של חבר לכתוב על קיבוץ המחנכים אשר בעכו. בעידן שבו כבר לא יוצאים ל"כתבות שטח", זו הזדמנות ליציאה קרובה לבית; לראיין אנשים פנים אל פנים, לא רק בשיחת טלפון.

***

הבניין ברחוב הארבעה מספר 51 בעכו הוא קיבוץ מחנכים של תנועת דרור ישראל, אחד מ-15 קיבוצי מחנכים של התנועה. בניין בן ארבע קומות, 12 דירות, המתוחזק בעבודה עצמית. עוד שמונה דירות נשכרו באזור לחברים שלא נמצא להם מקום בבניין. הבית חריג מעט במראהו החדש יחסית בין בתי הרכבות המאפיינים את השכונה המעורבת – יהודים וערבים - שדריה הם ממעמד סוציו אקונומי נמוך. הוא נבנה כבית אבות שהתגלה כעסקה כושלת עבור היזם. מבחינת חברי הקיבוץ ששכן עד אז במקום מרוחק בדרום העיר, זאת הייתה הזדמנות. הבית נקנה באמצעות הון שנצבר בתנועה כספים אישיים של החברים והלוואה ארוכת טווח. העיריה סייעה באיתור המקום.

 

בבואי לשם, האזור היה שקט. שום זכר למהומות האיומות שהיו בשכונה בזמן מבצע "שומר החומות", שרחוב הארבעה עמד במרכזן. מראה השכונה הבוערת, פחי האשפה העשנים והמכוניות השרופות עדיין חרוטים בזיכרונם של חברי הקיבוץ. גם האלימות הקשה. בחלק מהזמן הם היו כלואים בבתיהם מפחד היציאה לרחוב וברוב הזמן הם נשמו את העשן הסמיך שעלה מן הסביבה הבוערת.

 

חברי קיבוץ מחנכים עכו. אוקטן רעיוני גבוה (תמונה: מאלבום הקיבוץ)

 

פריסה חינוכית רחבה

בחדר הישיבות של הקיבוץ, בקומת הכניסה – שבה נמצאים גם המשרדים וחדרי פעילויות אחרות – אני פוגש את אדם לוי (34), במקור מקנדה, שגר  בדירה סמוכה לקיבוץ; את אייל טרצ'יצקי (40) מראשון לציון, שחי בקיבוץ עם בת זוגו ובתם; ועם מירית סולמה (34) מהרצליה, שגרה בקיבוץ עם בת זוגתה ובאה לפגישה עם בנה התינוק. 

 

אדם: "הגעתי לישראל בשנת 2006, בגיל 18, לשנת הכשרה מטעם התנועה. התנדבנו לפעילות חינוכית. תכננו לחזור לחו"ל, ללמוד ולחיות שם. במהלך שנת ההכשרה הדרכתי בשכונת חרמון בעכו, אחת השכונות הקשות. התאהבתי בעיר. עשיתי תואר ראשון בחו"ל. חזרתי וגרתי בשכונת הדר בחיפה ואח"כ בשדרות, אבל החלום לחזור לעכו ניצח. אני ארבע שנים בקיבוץ בעכו ונחשב בו לחדש".

 

מירית היא מוותיקי הקיבוץ, כבר 13 שנים חברה בו. לדבריה, "קיבוץ המחנכים קיים מסוף 2005. הוא שכן תחילה בדרום העיר במעון הנופש של החיילים, שנמחק. חיינו שם 12 שנים. בבניין הזה אנחנו כ-60 נפשות ויש עוד דירות שכורות בעיר. אנחנו לא חברים כמו בקיבוץ רגיל. מבחינת העבודה החינוכית אנחנו פרוסים מחיפה עד קיבוץ רביד".

 

אייל: "לפני בואי לעכו חייתי בקיבוץ חנתון עם חברים מהתנועה. לצערנו הרב ההתיישבות השיתופית בחנתון פורקה ומצאנו את ביתנו כאן. עיקר העשייה שלנו היא בתחום החינוך בעכו ובאזור. אנחנו מנסים לפתח כלי שיתוף חדשים ולשכלל דברים שלמדנו מהתנועה הקיבוצית; בונים קיבוץ של קבוצות. מנסים להתמודד עם הפורמליות, משתדלים לא לתקנן את החיים. יש לנו צי רכב וסידור. הרכב מחולק לפי שכבות גיל. לכל שכבה רכבים משלה".

 

חוויתם עזיבות?

"מירית: כן. יש כל מיני סוגי עזיבות. יש חברים שמתייאשים, יש כאלה שעוברים לקיבוץ אחר של התנועה. בתקופה שהיינו במעון הנופש התנאים היו קשים. זה גרם לחברים להתייאש. אחרי שנים של חיפושים מצאנו את המקום הזה שהיה של חברה שבנתה חצי מהעיר. זה היה בית אבות שכשל, ומצאנו האחד את השני. העירייה עזרה מאוד במציאת הבניין".

 

איך מתפקד הביתן הזה?

אייל: "הקומה הראשונה פתוחה למגוון פעילות קהילתית של מאות אנשים  מהשכונה ומהעיר, ולפעילות של התנועה. יש קבוצה שמיועדת לנשים עולות. אנחנו חושפים אותן לתרבות הישראלית, דרך פעילות בלתי פורמלית. ועד השכונה מתכנס פה ומרגיש בבית. הוועד יזם פעילות קהילתית יחד עם העיריה, הגיעו אליה תושבים - יהודים וערבים – והתחילו לדבר זה עם זה. דנו בשיקום גן המשחקים בשכונה, בתמיכת העיריה. הקמנו גינה קהילתית שמפעיל חבר שלנו. עולים מרוסיה שהיו חקלאים בעברם שמחים לעבוד בה. כמו כן אנחנו מפעילים בית ליצירה משותפת שהוא מרכז תרבותי מוזיקלי לתושבים".

 

החברים מספרים כי לתנועה יש שני קינים בעכו – אחד בשיכונים שרובו ככולו חניכים יהודים; ויש את הקן הערבי שפועל בעיר העתיקה וגם בקיבוץ עצמו. לקיבוץ יש חברים שעובדים במרכז הנוער העובד בתל-אביב, אבל הרוב מרוכז בעכו.

 

אדם: "יש רשת של התנועה שנקראת 'דרור בתי חינוך', שהיו בעבר בתי"ס מקצועיים. מדובר בבתי-ספר ממלכתיים ציבוריים של משרדי החינוך והעבודה, שאנחנו מפעילים. רובנו למד בתוכנית ההכשרה בבית ברל. לכל מי שעובד בבית ספר יש תעודה. אנחנו מביאים את רוח תנועות הנוער, את הרוח הבלתי פורמלית, לבתי הספר. הלמידה היא מתוך מחשבה קבוצתית, בדגש על שיתוף פעולה בין התלמידים, לא על תחרות ביניהם".

 

מירית: "חוט השני הוא עבודה בקבוצה, שהיא ליבת הפעולה שלנו. בן אדם שהוא חלק מקבוצה הוא בעל סיכוי לחיים טובים יותר. כל הדברים הגדולים נעשים בקבוצות קטנות של אנשים שהם קרובים זה לזה".

 

מפגש באחת מדירות החברים. ברגע האמת הכל התפרץ (התמונה מאלבום הקיבוץ)

 

צריבת מהומות "שומר החומות"

ניסיון לדבר כאן על המהומות שהיו בעכו בזמן מבצע שומר החומות – "מהומות מאי" כדברי החברים, זכר לחודש שבו אירעו - גורר מהם אנחה עמוקה. לרגע היה נדמה להם שכל מה שבנו בעמל רב נשבר ומתרסק. במחשבה שניה הם מגלים גם ניצוצות של אופטימיות.

 

אייל: "מהומות מאי היו ברחוב הזה. היה מאוד קשה. יש אנשים בעכו שעדיין פצועים ממה שקרה. לתנועה חברתית שעסקה בקיום משותף, המהומות כאן היוו משבר עמוק. ראינו בני נוער מהשכונה מציתים דקלים ופחים, פחדנו לצאת מהבית. הדברים התרחשו ממש קרוב. אחרי המהומות התפרסמה כתבה על בחור ערבי שהציל את אחד השכנים היהודים מלינץ'. בדיעבד גילינו כי הוא היה חניך שלנו. ראינו בכך ברכה, אבל עיקר המחשבה היה על איך לרפא את הפצע".

 

מירית. "אני מסכימה חלקית עם הטענה שברגע האמת הכל התפרץ. אני כועסת על מה שקרה בשכונה. ראינו 400 צעירים שפרעו במקום, אבל בעכו יש יותר צעירים שלא השתתפו במהומות. היו גם כאלה שניסו להנמיך את הלהבות. מה ששלהב את הרחוב זה הטיקטוק. אני מרוצה מכך שחברי הנוער העובד הערבים לא לקחו חלק במהומות. ספגנו פה נזקי שאיפת עשן. לקח לנו זמן רב להתאושש".

 

אייל: "בקיני הנוער העובד הערביים מחנכים להיות תנועה אחת. היו מדריכים ערבים שריסנו את התלהטות הרוחות".

 

אדם: "בזמן המהומות היינו היהודים היחידים בבניין ברחוב אנילביץ', שבו אני גר. היו ערבים שהתביישו במה שנעשה לנו".

 

אייל: "יש אנשים שמתלהבים מלפרנס את הלאומנות. הערבים כאן לא מדברים יום יום על הנכבה, אבל זה ברקע השיח אתם. יש מציאות של עוני, הערבים נמצאים בתחתית. אנחנו מבקשים להציע התייחסות הוליסטית כדי לקדם קיום משותף.

ניסינו לבדוק מה חתך האנשים שהשתתפו במהומות בשכונה. מהיכרות שלנו מדובר בנוער שחלקו מנותק ומובטל עם ידע דל בעברית. בעכו אחוז אבטלה מאוד גבוה. כך התסכול פרץ החוצה".

 

מירית: "המצב בכלל החברה הערבית אינו טוב. אי אפשר לנתק בין זה לבין המהומות".