"אבא היה איש של העולם בכל מובן. במסעותיו וטיוליו בכל היבשות,
במחויבות הבלתי מתפשרת שלו למאבקים סביבתיים מכל הגדלים,
ובתרבויות שהוא למד להעריך, ולימד אותנו עליהן.
המסעות בעולם לימדו את אבא הרבה על החיים, וגם על המוות.
במקסיקו, אבא שלי זכה להתארח אצל משפחה בזמן חג המתים,
וללמוד שגם על המוות אפשר לחשוב בצורה אחרת, שמזכירה לנו את החיים שהיו.
בבית שמענו פתגמים בערבית, שירים בצרפתית וספרדית,
שיעורים באיטלקית, ואנגלית במבטא ישראלי חזק, לא מתנצל,
וברור מספיק כדי שהקפטן מאנגליה והקפטנית מקנדה יבינו את אבא יותר טוב מאשר אחד את השנייה.
אבא נרצח והופקר על ידי אנשים שלא מסוגלים להבין את זה. גזענים ששונאים את הזר, קיצוניים שמקדשים את המוות והנקמה על פני החיים.
לא ניתן לפוליטיקאים שהפקירו את אבא לרקוד על הדם שאדמת בארי ספוגה בו.
לא נשתוק כשהתותחים רועמים, ולא נשכח שאבא אהב את השלום.
שהוא לא היה מוכן לשרת בשטחים שלמענם הופקר הנגב.
אל תכתבו את שם אבי על פגז. הוא לא היה רוצה את זה.
אל תגידו השם ייקום דמו - הגידו זכרו לברכה.
אל תגידו את קינת דוד - הגידו את ״על השחיטה״ של ביאליק,
בלי לשכוח למה התכוון כשכתב ש״נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן״
שורה שנכתבה מיד לאחר ״וארור האומר ׳נקוֹם׳״
ואני אומר - ברוך האומר - נָקוּם.
נָקוּם להגן על הבית למען החיים. למען החיים. נקדש אותם, ולא את המוות, כי יש טוב בעולם, שראוי להלחם למענו, ולא למען הנקמה.
וכי לא תהילתו של איש המלחמה היא הראויה לאהבה, אלא רק אלה שהוא הגן עליהם.
ואני יודע שאבא העדיף את אסימוב על טולקין, אבל אני מאמין שגם הוא היה עומד מאחורי המלים האלה.
אבא לא שכח שבעזה חיים גם אנשים חפים מפשע,
שתקועים בין הפטיש של ממשלת ישראל והסדן של דיקטטורת החמאס.
החמאס, שהוא האויב. לא הפלסטינים. החמאס, שהממשלה שמאמינה במלחמת גזע, חיזקה בידיעה מלאה.
וגם אנחנו לא נשכח ולא נשכיח, שהמלחמה לא תיגמר באמת עד שנביא את השלום.
וגם כשאנחנו חיים מלוויה ללוויה, לא נשכח את החיים. החיים שאבא כל כך אהב.
כי היו חיים לפני המלחמה, יהיו חיים אחריה, ויש חיים גם בזמן המלחמה. ומותר לאהוב.
לאהוב את החיים שהיו ואת החיים שעודם, לאהוב את העולם, ולאהוב את האדם".
