אני חבר קיבוץ שדה בוקר מאז שנת 1982.
כמי שעוסק בנושא קרוב לשלוש שנים, אני יכול להעיד שמדובר בתופעה גדולה ורחבת היקף. ישנם הרבה מאוד דתל"שים, וישנם גם הרבה מאוד מאוד אנוסים, שנאלצים להישאר בינתיים בכוללים ובחצרות.
הארגונים המופלאים "הלל" ו"יוצאים לשינוי" מתקשים להכיל את העומס העצום של פניות. כמי שמסייע ככל יכולתו, אני יכול להעיד מכלי ראשון, שבינתיים לא מצאתי אוזן קשבת של ממש, שלא לומר סיוע משמעותי כלשהו בעבודתי זו. אני בעצם עובד כמעט לבד, ומנסה לסייע ככל יכולתי למספר צעירים שהגיעו לשדה בוקר, ובינתיים עברו ברובם למקומות אחרים.
חסרים:
פסיכולוגים מתנדבים שיסייעו בידי הצעירים הללו להתגבר על המשבר שהם עוברים,
הסדרת ענייני ביטוח הבריאות כך שיוכלו להסתייע בקופות החולים במקומות שאליהם הגיעו בנדודיהם, טיפולי שיניים,
הסדרת ענייני ביטוח לאומי וסוגיות נוספות הנוגעות לזכויותיהם שנפגעו בשל עזיבת הקהילה מהם באו,
הרחבת וגיוון המכינות הקדם צבאיות ומסגרות השירות הלאומי שיותאמו לצרכיהם,
היערכות משמעותית של צה"ל לא רק לחרדים המתגייסים, אלא בעיקר לדתל"שים, שיכולתם להשתלב בצה"ל מאתגרת במיוחד,
מכינות להשלמת ידע בסיסי ובחינות בגרות,
ייעוץ בבחירת מקצוע,
ובעיקר ליווי יומיומי בהסתגלותם לחיים החדשים.
בברכה,
מיכאל וולפה
