אני כבר סבתא ואתה, אחי הגדול, עדיין בן עשרים ושלוש ועדיין אחי הגדול, הבוגר

קבעתי אתך דייט להיום, כמעט חמישים ושש שנים אחרי המלחמה ההיא.

הייתי נערה ואתה היית אחי הגדול, האהוב והנערץ. מודל לשאת אליו עיניים. גבר יפה תואר. חיוך משגע.

איזו החמצה!

מדמיינת אלו שיחות היינו מנהלים לו היית כאן, אתנו. על החיים, על הקיבוץ, על פוליטיקה ובהמשך – על הילדים והיום גם על הנכדים.

ולא הספקת.

היית ונשארת נער בן עשרים ושלוש.

חיי סומנו בנקודות ציון: הגעתי לגילך, הכפלתי ואחר כך שילשתי את שנותיי משנותיך ונולדו לי בנות ובן וסימנתי מתי כל אחת מהן הגיעה לגילך ובתי הצעירה, גם היא כבר מבוגרת ממך בכמה שנים.

אני כבר סבתא ואתה, אחי הגדול, עדיין בן עשרים ושלוש ועדיין אחי הגדול, הבוגר, שחשוב לי לדעת, גם היום, מה היית חושב עלי, על מעשי, על החלטותיי.

זה מה שנשאר לי ממך –

זיכרון פניך, קולך,

אצבעותיך הגדולות החופנות את שלי,

החיוך והאור בעיניים.

צחוקך המשתחרר מתוך רצינותך,

ידיך על כתפי בתמונה ישנה,

ואיווי לראותך

וגעגוע אין סופי.

זה מה שנשאר:

השם שנושא בני

קווי הדמיון בינך לביני

וגם עד כמה היינו שונים.

זה מה שנשמר

כל עוד אעמוד על המשמר -

מה ואיך שנאמר וגם

צבעי האהבה של מה שהיה

כשעוד היית.

וגם התרמיל שלך שהחזירו לנו חבריך ליחידה.

אני חיה כעת

חיים שלי ושלך

בעולם שהוא ריק

ומלא אותך.

***

ליום הזיכרון תשפ"ג. לזכר אחי, נמרוד ריבלין ז"ל, בן גשר, שנפל במלחמת ששת הימים