בבית בן גוריון קיימו צאצאים של החותמים על מגילת העצמאות טקס קריאה חוזרת של המגילה שבו השתתפה גם לילך רון, נכדתו של מרדכי בנטוב, ממשמר העמק, שחתם שני על המגילה אחרי בן-גוריון, וחזרה מלאת התרגשות ותובנות מן המעמד. ודברים שאמר בנטוב בשעתו, שנשמעים אקטואליים לימינו   

 

סבא מבקר אותי הרבה בימים האחרונים, אף שגופו כוסה באדמת החורשה הכי יפה בארץ כבר לפני 38 שנים. הוא היה איתי גם באירוע המקסים והמרגש שנערך שלשום בערב בבית בן גוריון, שלפיו נתכנסנו לקריאת מגילת העצמאות ולחתימה מחודשת עליה בידי צאצאי החותמים המקוריים. הוא היה איתי גם כשיצאתי מהאירוע הנכון והצודק הזה, כשהאנרגיות האופטימיות שנטענתי בהן נחבטו בקרקע המציאות המוטרפת שנחווית כאן 75 שנים אחרי האירוע המקורי ההוא.

 

סבא מייטק, שבאופן רשמי נקרא מרדכי בנטוב, היה שר העבודה והבינוי בממשלה הזמנית בראשות בן גוריון שהחליטה על הקמת מדינת ישראל (ושר השיכון והפיתוח בארבע ממשלות נוספות לאחריה), והוא חתום שלישי על מגילת העצמאות. האצבע שלו הייתה אחת מתוך העשר (בלבד!) שהכריעו את ההכרעה הגורלית – ברוב זעום של 6:4 – בהצבעה על הקמת המדינה. שניים מהממשלה הזמנית היו נצורים אז בדרך לירושלים ואחד היה בחו"ל. כן, היו זמנים שבהם היו בממשלה רק שלושה-עשר שרים, שהיו מסוגלים לגשר על מחלוקות בענייני מדינה, דת, מוצא, לאום, מין, זכויות אדם וחירויות הפרט, ולהחליט החלטות משותפות הרות גורל באופן מכובד. על ההצבעה המכוננת הוא סיפר בריאיון שהוקלט ב-1960, כשהיה כאן עוד קצת שמח לפני שנולדתי, ומצאתי אותו פתאום עכשיו: "בעצם לא הייתה לנו ברירה גדולה... היו המהססים, ואילו אני הייתי בין אלה שהכריעו נגד ההיסוסים. היינו בעד קו תקיף של הקמת מדינה – למרות כל השמועות וניסיונות האיומים של המעצמות שהדבר יסבך אותנו ויביא עלינו כְּלָיָה."

 

חתימת הנכדה לילך (מימין) וחתימת הסבא (מסומנת בחץ) לפני 75 שנה

 

חתימה באותיות קטנות

סבא היה שותף פעיל בניסוח המגילה, והוא זה שדרש להכניס בה את המשפט: "זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם". הוא גם זה שהציע את אייקון המנורה כסמל המדינה. על רגע החתימה ההיסטורי הוא סיפר: "זה היה מעמד לא רק חגיגי – היה מורגש בו משק כנפיים של ההיסטוריה... ראשון חתם בן גוריון, ואחריו שאר חברי מועצת העם לפי הא"ב של שמותיהם. השני צריך היה לחתום דניאל אוסטר, אולם הוא היה בירושלים ולא יכול היה להגיע, ולכן חתמתי אני שני – במיקום השלישי ברשימת החתימות. ועשיתי זאת בדחילו ורחימו. חשבתי עצמי קטן לעומת גודל הרגע ההיסטורי... ומתוך הרגשת גודל הרגע, בחרתי לחתום באותיות קטנטנות, צנועות ולא בולטות. בכל זאת – אדם שחי את הרגע ההיסטורי הזה צריך להרגיש גם צניעות מסוימת, שהרגע הזה קם לא בזכותו, אלא הוא אולי חוֹנַן במזל מיוחד להניח את חתימתו על הדוקומנט ההיסטורי שיישאר לדורות."

 

הוא היה ממייסדי קיבוץ משמר העמק, ממייסדי תנועת הקיבוץ הארצי ומראשי מפ"ם ותנועת השומר הצעיר – בארץ ובעולם; חבר פעיל בליגה להתקרבות יהודית-ערבית, ממייסדי עיתון "על המשמר" ומעורכיו הראשונים, משפטן בהשכלתו וקולנוען וצלם חובב בדמו. איש חכם ורחב לב, אידיאליסט ציוני-סוציאליסט-דמוקרט, אינטלקטואל בעל ראייה מרחיקת לכת והתלהבות אדירה מיוזמות שיתופיות, סולידריות ושוויוניות של צעירים תוססים חסרי מנוח (פלא שבתו, שהיא אמא שלי, התחתנה לימים עם אבא שלי?!). סבא לימד אותי לשחק קריקט (על הדשא ליד חדר האוכל של הקיבוץ), ערך לי היכרות ראשונה עם השלג בחרמון (ובנה איתי אישלג בגובה כפול מזה שלי), העניק לי את המצלמה והמסרטה הראשונות בחיי (ולא התייאש מלהסביר לי על התהליך המורכב של הכנסת הפילם והוצאתו בתוך שרוול שחור), חיבב עליי את המצאת מעדן התות-שדה המעורבב עם שמנת וסוכר (שהכנתו מדי יום שישי אחר הצהריים הייתה פריבילגיה ששמר לעצמו בקנאות, מיד אחרי שטיפת הרצפה בדירתו הקטנטנה בקיבוץ – חדר וחצי פלוס מבואה, אפרופו פריבילג). ואולי הוא גם הוריש לי את אהבת הכתיבה והעריכה.

 

מרדכי בנטוב במעמד החתימה. שותף פעיל בניסוח המגילה

 

דוח תנועה למנסח המגילה

על שולחן העבודה שלי נמצא דרך קבע הספר שלו, "ימים מספרים". מדי פעם אני מציצה בו, כי הוא עוזר לי להבין פה ושם דברים, בעיקר כשאני עורכת ביוגרפיות של אישי ציבור שמתייחסות לאקטואליה כאן בארץ, וגם כשאני סתם מתקשה לעכל את ההתרחשויות האקטואליות כאן בארץ. בפרק הנקרא "מדינה נולדת", סבא תיאר, בין השאר, את הרגעים הראשונים לאחר ההכרזה ההיסטורית שהיה שותף לה: "בצאתנו מהאולם, היה הקהל משולהב והמשיך במחיאות כפיים. הלכתי למכונית שלי (של התנועה), שעמדה ברחוב נחלת בנימין, קרוב לפינת שדרות רוטשילד, ומה רואות עיניי – מכוניתי עמדה במקום אסור לחנייה ולידה עמד שוטר תל אביבי, ישראלי, ורשם דו"ח. בשבילי זה סימל את הרגע; את המעבר החלק והמסודר – למראית עין – מהמשטר המנדטורי למשטר של מדינת ישראל. אותו שוטר היה הרי לפני חצי שעה עוד שוטר מנדטורי, וכרגע הוא כבר רושם את הרפורט כשוטר ישראלי! את המעבר הזה הוא עשה תוך מילוי מסודר של תפקידו, בלי כל קושי והפרעה. מבחינתי זה היה סמל לרצון העם, האזרח, למעבר טבעי מהמנדט לעצמאות, ולאחריות."

 

חתיכת קטע, לא? שנבחר ציבור, שר בממשלת ישראל, ועוד כזה שהיה ממקימי המדינה וחתום על מגילת העצמאות ושותף לניסוחה, שכשהוא מקבל דו"ח על טעות שעשה בניגוד לחוק – אינו עסוק בהימלטות מפני החוק, בהזזת החוק לנוחיותו, בחקיקת חוקים פרטיים להצלת עורו, אלא דווקא מתרגש לחיוב מפעולתו של שומר הסף ומודה על החלת האכיפה עליו-עצמו?! שעם ההתפעמות מגודל המעמד, הוא גם מוצא יכולת להתפעל מהשמירה על הסדר הציבורי ומהחשיבות שלה, גם, ודווקא, כשהסדר הציבורי בא על חשבונו הפרטי – שלו, נבחר הציבור?!

 

וואלה?! נבחר ציבור, שאף שהוא אחד מהבודדים שזכו להכריע על האירוע ההיסטורי של הקמת המדינה – הוא חותם על המסמך המכונן בצנעה, בענווה, ביראה כלפי גודל המעמד ובמתן כבוד לחשיבותו העצומה; נבחר ציבור, שמבין שהמדינה היא לא הוא, אלא שהוא זה הקטן שזכה לשרת את המדינה, והוא חש אחריות עצומה כלפיה וכלפי אזרחיה, וגם כבוד והוקרה להם; נבחר ציבור, שאילו היה חי היום, לבטח היה מתקשה לצפות במחול העוועים שבו המדינה שהיה מהשותפים הראשיים להקמתה, נדמית כמובנת מאליה עבור מצביעים רבים ונבחריהם, אלה העושים בה כבתוך שלהם ומתנהגים כאילו היא עניינם הפרטי (להוציא את הרשות השופטת, כמובן – שהיא בכלל שלוחה של השלטון הקודם ההוא, הישן והמתנשא, מלפני איזה ארבעים שנה אבל מי סופר – ולכן היא רודפת אותם, ומונעת מהם אפשרות לעגל פינות בשקט, ולפיכך יש להתכנס ולהכריז בזאת על הסרת המכשול שהיא מערימה).

 

אלוף (מיל) אליעזר שקדי מלהיב באירוע "קריאת מגילת העצמאות". ברקע: תמונת אירוע החתימה

 

פליק-פלאק מתחת לרגבים

באירוע המקסים שנערך שלשום בבית בן גוריון, 75 שנים אחרי האירוע המכונן ההוא, ביוזמת ובארגון בית פרת בתל-אביב, הסכמנו שם בינינו, כמה צאצאים של חותמי המגילה המקוריים – שאין ספק שהסבים שלנו מבצעים פליק-פלאקים מרהיבים מתחת לרגבים לנוכח מה שנהיה כאן מפרצופה של המדינה. ביציאה מהאירוע המקסים, עם חבטת המציאות שקיבלתי בפנים כשדובר על העצורים שנאזקו בהפגנות, והפרסים שחולקו לשוטרים אלימים, והקללות שהוטחו כלפי אהרן ברק, והמינוי שהוענק לשרה גזענית במיוחד, חשבתי שבכלל אולי יש מצב שאפילו על הפליק-פלאקים של סבא שלי מתחת לאבן בחורשה הכי יפה בארץ כבר יטילו בעוד רגע איסורים ומגבלות ואזיקים. כי אחרי הכל, הוורשאי-הקיבוצניק החכם והטוב הזה, אוהב האדם ורודף הצדק, הוא סתם אנרכיסט עוכר ישראל.

 

באותו ריאיון מוקלט מ-1960, הוא נשאל על המסר שירצה למסור לדורות הבאים שאולי עוד יאזינו לו פעם בעוד חמישים או מאה שנה. "ובכן," סבא השיב, "לא קל כל כך לדבר עם הדורות הבאים – מי יודע אם יקשיבו לנו. ודאי יהיו להם עניינים משלהם... לפעמים מנסים דורות מסוימים להינתק מהדורות הקודמים. אבל אם יהרהרו בדבר, יראו שכל מה שנופל בגורלם – גם טוב וגם רע – הוא תוצאה של תהליכים אשר קדמו להם, וההמשכיות ההיסטורית מתקיימת; וחשוב שידעו שהם קיבלו ירושה גדולה, שנקנתה בדם וזיעה ובמסירות חלוצית, שפירושה אמונה כי בחיים קיימים דברים גדולים יותר וחשובים יותר מאשר ה'אני' של האדם. טוב שהם ידעו כי כל אלה שנאבקו על הקמת המדינה, ושהקריבו רבות כדי להניח יסודות לקיומה כדי לאפשר את ייסודה – עשו זאת מתוך חזון גדול. לא רק מתוך רצון שיהיה דגל וממשלה וראש ממשלה וצבא, אלא היה להם חזון של הקמת חברה טובה יותר, מתוקנת יותר, צודקת יותר, מאושרת יותר, ומאמינה יותר – באנשים, בהתקדמות, באידיאלים גדולים. והייתי שמח אילו המאזינים שלי לדורות הבאים היו שואלים את עצמם בכל הרצינות: מה התרומה שהם תרמו למען החזון הגדול הזה, שבזכותו זכו לאותם החיים שהם מתברכים בהם עתה."