במקום לקונן על דעיכתם הטבעית של רעיונות ישנים ולא רלוונטיים, ניתן לחזות ולהתפעל בפלאים שהם הולידו, שהם רבים ושופעי חסד, כפי שראיתי במו עיני. על הספר יקומים מקבילים – מסע בין קהילות מיוחדות בישראל.

הספר הוא למעשה פרי מסע של שלוש שנים שקיימתי בין קהילות פוסט-קיבוציות. מהן שיתופיות לגמרי, שיתופיות באופן חלקי, או לא שיתופיות כלל. רבים מהמייסדים והמייסדות שלהן היו יוצאות קיבוצים, ששאפו לשמוט יסודות מסוימים של המורשת הקיבוצית ולשמר אחרים, אבל לשנותם, או להוסיף להם יסודות חדשים.

האנשים האמיצים והמקוריים האלה הקימו רבות מהקהילות שעדיין פעילות ומשגשגות בארצנו, כגון יודפת, הרדוף, סמר, כפר רפאל, נאות סמדר, פלך, נווה שלום, מעלה צביה, כל הקיבוצים העירוניים של "התנועות הכחולות", הקומונות של תנועת "תרבות", הקיבוצים העירוניים הוותיקים ועוד.

אני מתרשמת שהנטייה של המקימים להתנגדות ולשינוי, המשיכה שלהם אל עולמות תוכן נוספים על אלה שהציע להם הזרם המרכזי, והאומץ שלהם להיות חריגים ומקוריים – הם התנאים שבגללם הקהילות שלהם עדיין חיות ורלוונטיות. התנועה הקיבוצית הציעה מורשת שתפקדה היטב בתור מצע בסיסי שעליו צמחו כל ילדיה המוזרים האלה. היא אולי היטיבה להיניק אותם בראשית דרכם, אבל רק אלה שנעמדו על רגליהם וחיפשו להם מקורות מזון והשראה נוספים הצליחו להתבגר ואף לשמור על גמישות ויכולת שינוי, כי מי שנותר נוקשה בסופות הגועשות של העידן הזה – נשבר.

נולדתי בעיר אבל נמשכתי לרעיון הקיבוץ מילדות. קראתי את הספרים, ראיתי את הסרטים. הייתי ילדה בודדה ממשפחה זעירה של ניצולי שואה, והקיבוצים הצטיירו בעיני כהפך המוחלט של הוויית חיי נטולת הקהילה, המרוחקת מהטבע. אפילו ניסיתי לעקור לקיבוץ כ"ילדת חוץ", ניסיון שכשל אחרי תקופה קצרה.

כחברת קהילה מיוחדת בעצמי אני אסירת תודה לתנועה הקיבוצית על שהכשירה את הקרקע למגוון העשיר כל כך של אופני חבירה והתיישבות שפגשתי במסעי. אני גם מבחינה בנוקשותה ובכשלים המוסריים שמאפיינים אותה כיום לעתים קרובות, אחרי שערכים התחלפו באינטרסים והשאיפה לשוויון התחלפה בשימור הנכסים והעליונות.

המסע שלי הוא הוכחה שהקיבוץ לא מת, הוא התפתח, השתדרג והתפצל למגוון צורות עשיר ומרענן. במקום לקונן על דעיכתם הטבעית של רעיונות ישנים ולא רלוונטיים, ניתן לחזות ולהתפעל בפלאים שהם הולידו, שהם רבים ושופעי חסד, כפי שראיתי במו עיני.

התנועה הקיבוצית, בשיא פועלה ותמימותה, האמינה שהיא בוראת אדם חדש וחברה חדשה. בעידן הציני שלנו שאיפות כאלה הפכו נדירות ביותר, אולי נחלתן הבלעדית של מני כתות תימהוניות. אבל קהילות יעוד עכשוויות עודן מעזות להציב לעצמן יעדים עדכניים ונאצלים לא פחות, אם כי, לטעמי, מציאותיים ומפוכחים יותר. כך פועלת תנועת דרור ישראל באקטיביזם חינוכי רב פנים ונמרץ. תנועת תרבות מחייה את הפריפריה בשלל יוזמות אומנותית, קהילות הרדוף וכפר רפאל מהוות בית חם ומעשיר עבור בעלי צרכים מיוחדים, קהילת נאות סמדר מארחת אלפי צעירים מחפשי דרך מהארץ והעולם ועוד.

במסעי גיליתי ששיתוף כלכלי הוא דו ערכי. מחד הוא מהווה "דבק" רב עצמה המחבר בין חברי קהילה בקשר עז, מאידך הוא משאבת אנרגיה תובענית הדורשת מאמצים עצומים של דיון, ליבון והכרעה, לעתים עד כדי התשת הקהילה. השיתוף הוא יסוד חשוב אבל מתעתע. הוא תורם לסולידריות אבל איננו הכרחי. בהינתן "דבקים" חלופיים חזקים דיים, קהילה עשויה להיות סולידרית גם ללא שיתוף.

אותם "דבקים" המחברים בין אנשים הם לב העניין. כל עוד קוקטייל הדבקים של קהילה הוא חי, ער וגמיש, הקשר הרגשי בין חבריה נותר חי אף הוא, כאורגניזם הזוכה להזנה נאותה. דבק ישן, כפי שאנו יודעים, הופך נוקשה ואבקתי, ומאבד את יכולת ההדבקה שלו. ספרי השמנמן, רובו ככולו, הוא חקר הדבק המופלא הזה על שלל מופעיו.

הספר יקומים מקבילים. קהילות יעוד מציבות לעצמן ערכים נאצלים

אורנה סוסק, ילידת 1972, היא חברת קהילה מיוחדת בחוקוק, זמרת ומורה לקול, קרמיקאית, בוגרת בית הספר לתאטרון חזותי ובעלת תואר שני בלימודי מגדר. גננית, עובדת בחווה חקלאית המעסיקה נוער נושר ומרבה לשוטט.