הדברים שלהלן הם חלק מפרק הסיכום של קובץ מסות שעומד להופיע בקרוב, תחת הכותרת מלבר ומלגו, בהוצאת כרמל, ושעניינן העיקרי הוא השיח האנטי-ישראלי שנפוץ בכמה עשרות השנים האחרונות, גם במקומותינו. המאמר יפורסם בשני חלקים. להלן החלק הראשון

אנטי-ציונות, לאמור מאבק אידאולוגי נגד הציונות המדינית ואיום על יסודותיה, באה גם מ"ימין". זהו ימין שתופס את עצמו כציונות "האמיתית", כהיפר-ציונות, שאיננה מוכתמת בערכים ושיקולים "מערביים" על דבר "זכויות אוניברסליות" או ב"פוסט-מודרניות", או כיו"ב. 

מכנה משותף להיפר ולאנטי ציונים

המאבק ב"היפר-ציונות" הזאת לא נראָה לכתחילה דחוף במיוחד. את האסון המוסרי והפוליטי של ההתנחלויות מיתְנו לכאורה הסרבנות הפלשתינית והמבוי הסתום הפוליטי. גם נראה היה שהדמוקרטיה הישראלית חזקה דיה. אך לאחר שבנימין נתניהו הקים את ממשלתו האחרונה ולאחר ששיסה את איתמר בן גביר, בצלאל סמוטריץ, יריב לוין, שמחה רוטמן וחבריהם במוסדות הדמוקרטיים של מדינת ישראל, הסתבר לרבים שכך חשבו, שהיתה טעות בידם, ושהאיום מימין חמור או מסוכן מן האיום שבא משמאל.

 

כמו חסידי הדה-ציוניזציה של ישראל משמאל, ההיפר-ציונים מדברים גם הם על שינוי המשטר בישראל. רק שבניגוד לחבריהם מן השמאל, לנתניהו ואנשיו יש כיום גם רצון וגם יכולת פוליטיים לבצע את זממם. הכלאה של שחיתות וציניות עם משיחיות ועם אידאולוגיה קיצונית מניבה פרי באושים של שלומיאליות, אפס כישרון והיעדר פתטי של יכולת מעשה פוליטי. העבריינות, העליבות והפחדנות שמאפיינות את נתניהו ואת הליכוד שעיצב בדמותו ועל פי צרכיו, האידאולוגיה הלאומנית-משיחית ה"חרדלית", הלאומנות הגזענית הפרוטו-פשיסטית של הכהניזם, שנאת המדינה והציניות של האורתודוכסיה החרדית – שילובם של כל אלה בממשלה אחת הוא סכנה גדולה בהרבה מן המלל האנטי-ציוני שבא מן השמאל, גם כשיש לו מהלכים בארצות הים. וכפי שניתן היה, או מכל מקום צריך היה, לצפות, כל זה התפוצץ בסופו של דבר בפנינו, ובצורה מפלצתית, ב-7 באוקטובר 2023.

 

אלא שעל כף המאזניים מונח הרבה יותר מן השחיתות והיעדר כישרון המעשה של נתניהו ושריו, משאֵלת האיזון הנכון בין שלוש הרשויות (שבישראל הן כידוע רק שתיים, בואכה אחת), או אפילו מאופן ניהול המלחמה ומן הדרכים לסיימה. אם יעלה בידם של נתניהו ועושי דברו לממש את תוכנית ההפיכה שלהם, לא תהיה עוד ישראל דמוקרטיה, אלא, קרוב לוודאי, איזה יציר כלאיים של אוטוקרטיה עם כמה סממנים דמוקרטיים, אולי בדומה להונגריה, אולי איזו איראן לייט. היא לא תהיה עוד אומת סטארט-אפ, ובהמשך, קרוב לוודאי, גם לא יהודית.

 

מפגינים נגד ההפיכה המשטרית. ישראל עלולה לחדול להיות דמוקרטיה (מוויקיפדיה)

***

אך גם אם נבואות הזעם לא תתממשנה, ההפיכה מזה, ההתנגדות לה מזה, מצדיקות שנרחיב מעט בעניינן. הן ללא ספק ביטוי, או סימפטום, של דבר-מה חשוב: אחד מן הדברים העיקריים העומדים ביסוד המאבקים הפוליטיים במדינת ישראל, אולי החשוב מכל, הוא עימות בין שתי תרבויות פוליטיות. הן נשענות על תפיסות מנוגדות באופן קוטבי על טיבה של ההיסטוריה היהודית וביסודו של דבר על פִּשרה של המציאות האנושית בכלל. הביטוי הקונקרטי של השוני הזה הוא מחלוקות עמוקות ביחס לאופן שבו מדינת ישראל צריכה – או לא – להיות "יהודית ודמוקרטית".

 

עימות עקרוני בין המדינה החילונית לדת

זהו עימות רב-שנים שראשיתו בתהליכי המודרניזציה והחילון של החברה היהודית במאה השמונה-עשרה, שהמשיכו באיחור של כמאה שנים את מהפכת הנאורות באירופה הנוצרית. העימות הזה מקבל תוכן, צורה, דחיפות ועוצמה חדשים עם הופעתה של הציונות, ובעיקר אחרי חורבנה של היהדות האירופית וקימומה של קהילייה פוליטית יהודית – "בית לאומי" ומדינה – בארץ ישראל. אך שורשיו ותיקים מכל אלה. בחשבון אחרון זהו גילוי של המשבר המתמשך של המודרניות: של עליית הנאורות, של הרציונליזם והחילון הכרוכים בה, אך גם של ההתנגדות החריפה לכל אלה ושל פגיעתם הרעה של כוחות ריאקציוניים, אנטי- או א-רציונליים.

 

בהקשר הספציפי-יהודי ובימינו הביטוי העיקרי של משבר זה הוא עימות עקרוני בין המדינה החילונית לדת. היהודים החיים מחוץ לישראל מתנסים בו באופנים אחרים וגם קל להם יותר לפתור אותו, בין השאר מפני שהוא גורלי פחות מבחינתם. מדינת ישראל הצליחה במשך השנים למתן במידת-מה את העימות הזה. אך אפשר שמנגנוני ההגנה שפיתחה, ההסדרים, העסקאות והפשרות הפוליטיים והמשפטיים אינם יכולים עוד לכסות על המחלוקות, לעמוד בפני הציניות ואובדן הבושה, לפצות על הדמוגרפיה, לרסן את העימות. כך, מכל מקום, נראים הדברים בעת כתיבתן של שורות אלה.

 

למשבר חסר התקדים שפוקד את החברה הישראלית סיבות רבות, מקצתן קוניוקטורליות, מקצתן עמוקות יותר. האפשרות שכהונתו של בנימין נתניהו כראש ממשלה תגיע בעתיד הלא-רחוק לקיצה נראית סבירה בהחלט. אם כך יקרה ייעלמו, יחד עם מנהיגותו הרעילה, משפחתו ולהקת החנפים והצבועים שסביבו, גם כמה מן הגורמים הקוניוקטורליים העיקריים למשבר. אך הסיבות העמוקות יותר, ה"סטרוקטורליות" או ה"סיסטמיות", אלו שבגינן מנהיג מסוגו של נתניהו יכול בכלל לזכות, למרות אישיותו הפגומה, למרות כישלונותיו, באמונו של חלק גדול מן הציבור ולשמש כראש ממשלה במשך שנים כה ארוכות, תישארנה עימנו. 

***

 התפרצותו של העימות בחודשים שלפני המלחמה היתה רב-ממדית והיא התרחשה על פני חזיתות רבות, שונות ומשונות. דומה שכל התפרים נפרמו וכל הסתירות הפנימיות של הישראליות התפרצו החוצה ועלו על פני השטח. ואף על פי כן התגבשו, בתוך המהומה הכאוטית הזאת, שני מחנות מוגדרים פחות או יותר, שניהם הטרוגניים למדי וחסרי זהות מובהקת. "שמאל" נגד "ימין", "ליברלים/דמוקרטים" מול "אנטי-ליברלים/אנטי-דמוקרטים", "משרתים" מול "משתמטים", "קפלניסטים" מול "ביביסטים", "מחנה חילוני" ו"מחנה דתי", פריבילגים מול מקופחים, מכונת רעל מול כולם (פחות או יותר) – כל התשובות נכונות, ואף לא אחת מהן מדויקת או ממצה דיה.

 

אפשר שהמשבר החוקתי המאיים לפורר את החברה בישראל הוא ביסודו של דבר ביטוי של חולי עמוק יותר, וליתר דיוק של מלחמת תרבות. לשון אחר: באופן גלוי או סמוי ובחשבון אחרון, דבר עקרוני אחד שעומד ביסוד המחלוקות שהסעירו את ישראל בחודשים שקדמו למלחמה, שנותן פשר להפיכה המשטרית מזה ולהתנגדות לה מזה, הוא העימות בין הציונות המדינית ובין הדת המאורגנת. עימות זה גם איננו זר לאסון שהתחולל בשמחת תורה, להימשכותה חסרת התוחלת של המלחמה או להיעדרה השערורייתי של מחשבה אסטרטגית על מטרותיה ועל "היום שאחרי", גם לסירוב להגיע להסכם שבו ישוחררו כל החטופים.

בינתיים כפה הנשיא האמריקאי המשונה דונלד טראמפ על נתניהו לעצור את המלחמה והביא להחזרת החטופים החיים ומקצת המתים.

 

פון ביסמרק. מחולל עימות בין תיאוקרטיה לדמוקרטיה (מוויקיפדיה)

***

 למפלגות הדתיות השונות, כל אחת משיקוליה שלה, יש תפקיד מרכזי בקידומה של ההפיכה המשטרית. ההיפר-ציונים רוצים בהמשך הלחימה בעזה, כנראה מתוך כוונה לכבשה ולהתנחל בה. אם כי נראה כרגע שתוחלתם נכזבה, אין הם ממהרים בינתיים לזנוח את נתניהו לגורלו, והם תומכים בו מפני שהם יודעים שאין עוד מנהיג פוטנציאלי שייכנע כמוהו לגחמותיהם. לחרדים אין המלחמה, על קורבנותיה או מחירה, מעלה או מורידה, ובלבד שהאתנן שנתניהו משלם להם יגיע כסדרו. הם כולם מחזיקים אותו בשלטון לא מפני שהם רוחשים לו אמון, כבוד או אהבה גדולה, אלא משיקולים פרגמטיים ולמעשה אופורטוניסטים וציניים. המצב הנוכחי – צרותיו הפרטיות של נתניהו – הוא בשבילם הזדמנות מיוחדת, אולי בלתי חוזרת, להשיג הישגים מיוחדים, חומריים וסימבוליים: כסף לחרדים, ויתור על "לימודי ליבה" (שינציח את שלטון הרבנים), סירוב "לשאת בנטל"; ומנגד בנייה בהתנחלויות והסרת האיום של פשרה היסטורית עם הפלשתינים.

 

קנוניות של תן וקח

המושג של מלחמת תרבות חודש, כידוע, בפרוסיה של שלהי המאה התשע-עשרה, בעת המאבק שניהל ביסמרק נגד הקתולים  ה"אולטמונטניסטים" שתמכו בעליונותו של האפיפיור, היושב "מעבר להר" (כלומר האלפים, ברומא) ושלעולם איננו טועה. היה זה עימות, אנדמי למודרניות, בין תפיסות דמוקרטיות-ליברליות ובין תפיסות תאוקרטיות, על טיבה של המדינה. מאז נתקבע המונח הזה כשם כללי לעימותים בין הדת והמדינה. גם אצלנו.

 

עליבותם של כל ההסדרים והקנוניות, של התן וקח, של הדמויות המעורבות, של השקרים והמניפולציות, לא צריכה להסתיר מפנינו את משמעותו הכללית, ההיסטורית, של מה שמונח על כף המאזניים. בחשבון אחרון חל העימות הזה על האפשרות לכונן קהילייה פוליטית המבוססת על עקרונות – אידאליים, כלומר מומצאים במידת-מה, כמובן – של חירות, צדק, כבוד והגינות אנושיים וגם, ואולי במיוחד, על השאלה כיצד מיישבים אידאל זה עם ההכרה בייעוד היסטורי מיוחד של הקהילייה הפוליטית הספציפית הזאת, היינו הקמת מקלט לעם היהודי ושימור תרבותו.

 

ימיה של מלחמת התרבות בתחומי העולם היהודי קודמים להופעתה של הציונות, אך זו האחרונה העניקה לה חריפות חדשה. המלחמה, תהיינה תוצאותיה אשר תהיינה, לא תפתור את העימות הזה ולא תעלימו. אמנם בימיה הראשונים של המלחמה נראה היה שהמחלוקות נדחקו לפינה וההתגייסות הכללית של אזרחי המדינה למאמץ המלחמתי האפילה על כל השאר. אך לא חלף זמן רב עד שהסתבר שהשמחה היתה מוקדמת, ושכל המחלוקות והעימותים עדיין איתנו.

 

במונחים קונקרטיים יותר, העימות חל על מקור סמכותה של המדינה והיקפה, לאמור על תוקף חוקיה והלגיטימיות של רשויותיה ומוסדותיה השונים, גם על גבולות התביעות שהיא רשאית לתבוע מאזרחיה. האם נסמכים המדינה, מוסדותיה וההסדרים המאפשרים חיים משותפים על הסכמה (ממשית או אידאלית) שהאזרחים מגיעים אליה באופן רציונלי פחות או יותר ומתוך חירות, או שהם נוצרים מכוח רצונה וחוכמתה של איזו ישות על-טבעית, מכוחה של התגלות נִיסית, מן המסורת ההלכתית או מן החוכמה והסמכות הרבניות; או, לחילופין, מכוחה של איזו מנהיגות-על שמגלמת ביכולותיה העילאיות את חוכמתו ואת רצונו של ה"עם" ושיש לה לא אחת מאפיינים מעין-דתיים.

 

לא בכדי היתה הכנסייה בת ברית של הפשיזם האיטלקי או הספרדי (וגם במשטר הנאצי לא נלחמה), ולא מקרה הוא שמנהיגים פופוליסטיים מסוגו של נתניהו מוצאים את בני בריתם הנאמנים ביותר בין הדתיים. האנושי הוא סופי, יחסי, נתון לשינויים ולספקות, פתוח לביקורת ולוויכוח. לעתים קרובות הוא נכשל, בשל טיפשות, רוע לב, קוצר יד או סתם ביש מזל. מה שניתן בהתגלות אלוהית, ובפועל מפיהם של רבנים ומורי הלכה למיניהם, אמור להיות נצחי, מוחלט, קבוע ובלתי ניתן לשינוי, מעל לכל מחלוקת. 

***

 בקצרה, כל מה שהתבוניות האנושית איננה. במסורת ההלכתית, ה"מדאורייתא" הוא בעל מעמד מעין זה: אין לגעת בו, המחלוקות ההלכתיות השונות אמורות להיעצר בו בכמעין non plus ultra: אין להתקדם אל מעבר לנקודה זו (כלשונה של האזהרה שהמיתולוגיה היוונית הציבה על מצרי גיברלטר), מכאן ואילך אין עוד סמכות לבני אנוש להכריע על פי הבנתם ורצונם הסופיים. הם רשאים לכאורה לפרש את העקרונות האלה, אך לא לבטלם, לשנותם או להעדיף אחרים תחתם. המציאות הפוליטית בישראל היא, נוסף על כל הדברים האחרים, גילוי מודרני ומקומי של עימות עתיק יומין בין המחשבה הרציונלית ובין התאולוגיה. בין ה"פוליטי", בתור גילום של תבוניות אנושית, פגומה, סופית וחילונית בהגדרה, שגם מסרבת להכיר בתוקפו של מעצור עקרוני על דרכה של המחשבה החופשית והרציונלית, ובין ה"דתי", שמתיימר להיות חף מכל אלה.

 

האורתודוקסיה והתיאולוגיה ההיפר קיצונית – נגד המדינה

במלחמת התרבות המקומית נאבקת הדת במדינה ובמוסדותיה במעין תנועת מלקחיים: מצד אחד האורתודוכסיה החרדית, שהיא אוטונומית למחצה ואנטי-ציונית בחלקה; מצד שני, התאולוגיה ההיפר-ציונית. בשני המקרים סמכותה של המדינה מותנית בקבלתה של סמכות-על הממונה על כלכלת גאולה לאומית או קוסמית. מצד אחד ניצבים אלה שבשבילם המדינה הדמוקרטית, החילונית בהגדרה, היא מכשול בפני הגאולה; מן הצד האחר, אלה הרואים במדינה את "ראשית צמיחת גאולתנו". "גאולה" הוא מושג מעניין מהרבה בחינות, אבל מבחינתה של המדינה הדמוקרטית הוא חסר שחר, ואפילו מסוכן. בשיח מלא הפתוס של הציונות המוקדמת הופיעו דימויים ומונחים שנלקחו מהלשון המסורתית, הרווּיה דמיון משיחי.

 

גם הלהט ומסירות הנפש של הציונים החילוניים, החלוצים למשל, מזכירים ללא ספק הלך רוח דתי. אבל ביסודו של דבר ובחשבון אחרון לא היתה הציונות, זו של הרצל, או של בן גוריון או ז'בוטינסקי, משיחית.[1] אדרבה, היא היתה חילונית לפני ולפנים, מעצם טבעה כתנועה לאומית שמטרתה היתה כינונם של "בית לאומי", של מדינה או, ליתר דיוק, קהילייה פוליטית. "גאולת הקרקע" של ראשוני המתיישבים הציונים בארץ ישראל היא מליצה, לכל היותר מטפורה, ואין לה דבר וחצי דבר עם הגאולה של הראי"ה קוק או של אנשי גוש אמונים.

 

גוש אמונים בסבסטיה. "לגאולת הקרקע" הזו אין ולא כלום עם ראשוני המתיישבים בארץ (מלע"מ)

***

 למרות מאבקם הנחרץ (לאחרונה) של רבים מאנשי הציונות הדתית – אלה שמשרתים – נגד ההשתמטות החרדית, הניגוד שבין האנטי-ציונות, במפגיע או לחצאין, של החרדים מזה, וההיפר-ציונות של ה"ציונות הדתית" מזה, הוא במידה רבה ניגוד לכאורה, לכל היותר ריב משפחתי. שתיהן מונעות על ידי תאולוגיות משיחיות שמקבלות את תוקפה של קטגוריית ה"גאולה". הציונות, מעצם טיבה כתנועת שחרור לאומי, דוחה את תוקפה של קטגוריה זו.

 

"חילוני", אגב, איננו זהה ל"אתאיסט". הראשון הוא מושג מתחומה של המחשבה הפוליטית, השני מתחום התאולוגיה. החילוני מבקש לסלק את הרבנים, או את הדת המאורגנת בכלל, מן המרחב הציבורי על הסתעפויותיו השונות; האתאיסט איננו מאמין בקיומו של אלוהים ואף גורס שהמושג "אלוהים" הוא ריק. הדמוקרטיה החילונית הליברלית, שהסובלנות היא עקרון יסוד שלה, איננה דוחה את האמונה הדתית או את הרעיון המשיחי כשלעצמם. אך היא יודעת שהדת או המשיחיות מיותרות מבחינתה, ואף עלולות להזיק אם מניחים להן לשחק תפקיד ממשי במרחב הפוליטי. העימות בין ה"פוליטי" ל"תאולוגי", בין המדינה לכנסייה, הוא עימות על דברים רבים – משאבים חומריים, כוח, השפעה וכולי – אבל ביסודו של דבר זהו עימות בין שתי השקפות יסוד שאינן מתיישבות זו עם זו, על טיבה של ההיסטוריה, על טיבם של האדם ושל החברה האנושית, בסופו של דבר גם על טיבה של הממשות; מעל לכול, על מקורותיה של הסמכות הפוליטית. 

 

עימות ללא הכרעה בין המודרניות לריאקציה

הניגוד הזה איננו רק ניגוד תאורטי. יש לו השלכות קונקרטיות חשובות. הגיונָן, ה-modus operandi, של הדת המאורגנת ושל התאולוגיה מנוגד באופן מהותי להגיונה של המדינה הליברלית והדמוקרטית, ובכלל זה להגיונה של הציונות המדינית. אין צורך בניתוח תאורטי מעמיק של הסיבות המבניות של ניגוד זה, הניסיון מספק דוגמאות די הצורך. כשמאפשרים לאלוהים, או לדוברים בשמו, לנהל את ענייניהם של בני האדם כאן ועכשיו, התוצאות בדרך כלל עגומות. לעתים קרובות הנשים הן הסובלות העיקריות. איראן, ערב הסעודית או אפגניסטן, גם רצועת עזה תחת שלטון החמאס, וגם, אבוי, מאה שערים או בית שמש הן הדוגמאות שעולות ראשונות במחשבה. סָבוֹנרולָה או משמרות צניעות הם האופק שאליו מאיימות להתקרב כל התאוקרטיות. [2] כך או כך, מסתבר שהעימות בין המדינה לכנסייה, בין המודרניות לריאקציה, לא הוכרע והדת שבה ועולה במקומות שונים, באופנים שונים ובעוצמה שונה. אלא שאי אפשר לגלגל את הזמן אחורנית, והמרד התאולוגי במודרניות איננו מביא אף פעם מזור לתחלואיה, אלא רק הרס וסבל.

 

מרכיב אחד של הניגוד העמוק בין התאולוגי לפוליטי הוא חוסר התוחלת והיעדר הרלוונטיות של הראשון ביחס לשני. האופן שבו מתנהלות המדינות המודרניות, בעיקר מדינות הלאום הדמוקרטיות ומדינות הרווחה, מייתר חלק גדול ממה שהיה פררוגטיבה של הכנסייה. האמונה, כלכלת הגאולה, החטא והסעד הרוחני נותרו עניין לדת, ורבים נצרכים להן, גם בדמוקרטיות המערביות החילוניות. בריאות, חינוך ותרבות, דאגה ליתום ולאלמנה היו פררוגטיבות של הכנסייה, וגם אם הדת המאורגנת לא נחפזת לוותר על הכסף והיוקרה הכרוכים במילוין של מטלות אלה, כיום בדרך כלל המדינה, או החברה האזרחית, או כוחות השוק, עושים זאת. הדתות איבדו הרבה מן הרלוונטיות שלהן לחיים הממשיים, אך הן מפצות על כך לעתים תכופות בהמצאת תחליפים מתחליפים שונים, וכמובן איסורים, התחזקויות, הקפדות ודקדוקי עניות שהופכים מופרכים יותר ויותר ככל שהדת הופכת רלוונטית פחות ופחות.

 

מחאות החרדים בירושלים. התעקשות לקבוע את דמות המרחב הציבורי (מוויקיפדיה)

***

 בשל כישלונה המתמשך של החברה הישראלית לפתור את המתח והעימות עם הציבור הדתי, בישראל בולטות תופעות אלה במיוחד. למרות שאין הם מתעניינים באמת אלא במה שנוגע להם ולאינטרסים המגזריים שלהם, מתעקשים נציגיה של הדת המאורגנת בישראל לקבוע את דמותו של המרחב הציבורי: שבת, כשרות, נישואין וגירושין, הדרת נשים או הפרדה בין המינים, גם התנחלות בשטחי יהודה ושמרון, המשך "מלחמת הנצח" בעזה, הן דוגמאות אחדות מתוך רבות אחרות.

 

סירוב בוטה לשאת בעול

זהו קרוב לוודאי הרקע שעליו יש להבין את הסרבנות החרדית להתגייס לצבא. התמרמרות ביחס אליה נשמעת מכל עבר, ובעיקר עכשיו, כשמסתבר שהסרבנות הזאת פוגעת פגיעה של ממש ביכולתו של צה"ל למלא את משימותיו והיא מטילה עומס בלתי סביר על המשרתים. אבל המשמעות המוסרית של הסרבנות הזאת והמחיר המוסרי שמשלמת בגינה החברה הישראלית חמורים יותר. מלחמת החורמה בגיוס לצבא שמנהלים החרדים היא חרפה. השחיתות, הנלעגות והעילגות של הניסיונות להצדיקה הם סממנים מובהקים של כישלון מוסרי. שיחדש – newspeak – שלם נטווה סביב הסרבנות החרדית, שיח של גניבת דעת, ציניות, צביעות והונאה. הסרבנים "ממיתים עצמם באוהלה של תורה", והמשרתים צריכים לפנות דרך לעגלתם העמוסה.

 

כפיות טובה קולוסלית היא היבט אחד של אתוס ההשתמטות החרדי. לא רק שאין החרדים – ומכל מקום עיקר מניינם ובניינם כציבור מאורגן – מכירים באיזו מחויבות כלפי המדינה שמאפשרת להם לשגשג כפי שלא שגשגו מעולם, לא רק שאין הם חשים שום צורך לגלות השתתפות בצערה של החברה הישראלית, אלא שרבים מהם שונאים אותן ממש – את המדינה ואת הישראליות. הקריאה-התרסה הנשמעת חדשות לפרקים "נמות ולא נתגייס" מסמלת את העלאתה של פשיטת רגל מוסרית לדרגת ערך העומד בפני עצמו בחינת "ייהרג ובל יעבור". היא מבטאת אתוס שלם שמאפייניו הם סירוב בוטה לשאת בעול, היעדר סולידריות עם המדינה, עם אזרחיה ועם המחרפים נפשם על הגנתה, עזות מצח של הנוטלים ואינם נותנים.  

 

פרופסור (אמריטוס) אלחנן יקירה כיהן כראש החוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית