מאז פתיחתו, זוכה מבצע "שאגת הארי" לסיקור תקשורתי אינטנסיבי ולניתוחים בלתי פוסקים מצד פרשנים. מטרת מאמר זה אינה לתאר את השתלשלות האירועים הטקטיים, אלא לבחון לעומק מספר סוגיות אסטרטגיות ייחודיות הראויות לדיון מעמיק. 

מכת פתיחה בהפתעה: החזרת העטרה ליושנה

במחקר הצבאי המודרני מקובל לקבוע כי השגת עליונות אווירית היא תנאי הכרחי להכרעה במערכה. הניסיון האמפירי שנצבר מאז מלחמת העולם השנייה מאשש קביעה זו ככלל אסטרטגי מחייב. הדרך המהירה והיעילה ביותר להשגת עליונות כזו היא השמדת כוחו האווירי של האויב בעודו על הקרקע, כאשר תקיפה מקדימה בהפתעה נותרה הדרך המבטיחה ביותר להשגת יעד זה. 

כך פעל חיל האוויר הישראלי במלחמת ששת הימים; במטס הפתיחה של מבצע "מוקד", הושמדו חילות האוויר של מצרים, סוריה וירדן, צעד שסלל את הדרך להכרעה מהירה של המלחמה כולה. מטס הפתיחה של מבצע "שאגת הארי" היה נרחב אף יותר: הוא כלל 200 כלי טיס (לעומת 184 במבצע "מוקד"), ומטרותיו היו השמדת מערכי ההגנה האווירית וסיכול ממוקד של הנהגת משמרות המהפכה, ובראשם האייתוללה ח'אמנאי. 

השאלה האסטרטגית שנותרה ללא מענה מספקת היא כיצד הושגה ההפתעה המוחלטת, שהייתה תנאי קריטי להצלחת התקיפה. קשה להסביר כיצד נמנע גילוי מוקדם של מסה כה גדולה של מטוסי קרב וסיוע, שנדרשו לטוס מרחק עצום של כ-1,500 ק"מ עד להגעה ליעדיהם. 

חידוש אסטרטגי: עריפת ראש המשטר בפתח המערכה

במבצע זה, ישראל וארה"ב פועלות בניגוד לסדר העולמי המקובל. השימוש במכת הפתיחה לחיסול מנהיג מדינת האויב, הנחשב ל"מרכז הכובד" של המשטר, מהווה שינוי פרדיגמה. הנשיא טראמפ התווה מדיניות זו בוונצואלה עם המהלך נגד הנשיא ניקולאס מדורו, וישראל המשיכה בקו זה באיראן עם חיסולו של המנהיג העליון ח'אמנאי. 

הסדר המקובל במלחמות העבר נשען על מיצוי הדין בסיום הלחימה, כפי שנעשה לבכירים בגרמניה וביפן לאחר מלחמת העולם השנייה, או לסדאם חוסיין שנשפט והוצא להורג לאחר כיבוש עיראק. במקרה הנוכחי, ישראל מינפה יכולות מבצעיות יוצאות דופן, הנתמכות בגיבוי מדיני מלא מצד מעצמת-על ובמדיניותו הבלתי שגרתית של הנשיא טראמפ.

הסרת היום האיראני - נדבך במאבק של ארה"ב בסין (מאתר ממרי. מקור: עמוד X של סולימאן אסירי)

***

שותפות אסטרטגית מלאה ב"עידן האש"

מבצע זה מייצג אירוע חסר תקדים בהיסטוריה של יחסי ארה"ב-ישראל: ניהול משותף של מלחמה בעצימות גבוהה נגד מדינת אויב שלישית. בעבר, כגון במלחמת המפרץ (1991) או במלחמת עיראק (2003), ארה"ב ריכזה קואליציות רחבות ללא שיתוף ישראלי פעיל בשלבי הפתיחה. 

תהליכים אלו בעבר דרשו משאבים עצומים ונמשכו חודשים ארוכים. ב"עידן האש", המאופיין בהפעלת כוח אווירי מדויק מוכוון מודיעין, ניתן לרכז כוח מכריע תוך שבועות ספורים בלבד. בכך נמנעים עיכובים בירוקרטיים ובינלאומיים המקלים על תהליך קבלת ההחלטות המדיני. השילוב בין יכולות המודיעין וההכוונה המדויקת של ישראל לבין המסה הקריטית של חילות האוויר והים האמריקאיים, יוצר מכפיל כוח עוצמתי שאין לו מענה במרחב. 

יעדים גלובליים: מעבר לזירה האיראנית

מאחורי סגנון התבטאותו הייחודי של הנשיא טראמפ מסתתרת, כך נראה, חכמה מדינית ותכנון אסטרטגי ארוך טווח. המטרות המיידיות של מבצע "זעם אפי" (Epic Fury) הן הסרת איום הגרעין, השמדת מערך הטילים הבליסטיים, נטרול הצי האיראני והפסקת המימון לטרור. 

עם זאת, מבט רחב יותר חושף מטרות אסטרטגיות נוספות. טראמפ שואף לבסס מחדש את מעמדה של ארה"ב כמעצמה הגמונית מול סין. הנשיא שי ג'ינפינג מוביל תוכנית התעצמות שנועדה להפוך את סין לכוח הדומיננטי בעולם. אף שמסמכי האסטרטגיה הרשמיים של הממשל האמריקאי מתמקדים במידה רבה בחצי הכדור המערבי, קשה להתעלם מהשפעת המהלכים הנוכחיים על התחרות מול בייג'ינג. 

השתלטות על משאבי האנרגיה של ונצואלה ואיראן מאפשרת לוושינגטון לשלוט בזרימת הנפט לסין, התלויה ביבוא זול ממדינות אלו. בנוסף, עיצוב סדר אזורי חדש הכולל את סעודיה בהסכמי אברהם יאפשר את מימוש חזון המסדרון הכלכלי: הודו-מזרח תיכון-אירופה (IMEC). מהלך זה עשוי לשלול מסין את היתרון התחרותי שביקשה להשיג באמצעות יוזמת "החגורה והדרך" (BRI). לסיכום, הסרת האיום האיראני מהווה נדבך מרכזי במאבק המעצמתי הכולל של ארה״ב מול סין.