על תערוכת "ימים רבים" בגלריה של לוחמי הגיטאות, ועל תערוכת "אובססיה אהובתי", בגלריית "מוניו" בכפר מסריק

הולכת על זכוכית

מעטים הם האמנים (בניגוד לאומנים) שהופכים זכוכית ליצירה מופשטת. עמי לוי ז"ל היה פסל זכוכית מוערך, וכמובן דייל צ'יהולי הבינלאומי שתערוכותיו מעוררות עניין, כאילו מדובר היה באמן רוק. הזכוכית זכתה למגמה משלה באקדמיה לאמנות בצלאל, אבל גם בה יוצרים הסטודנטים (במרבית המקרים) עיצובים ופריטים שימושיים ולא אמנות קונצפטואלית.

 בתערוכה "ימים רבים" המוצגת בגלריה לאמנות של קיבוץ לוחמי הגיטאות מציגה האמנית הרב תחומית, בתיה גיל מרגלית,  פיסול זכוכית בגדלים משתנים ולצידו שני מיצבי וידאו שמתכתבים עם החומר הקשה והשברירי. בתיה, כך על פי האוצרים מיכל הורביץ וקובי סיבוני, עובדת עם חומר ותנועה ומחברת בין אלסטיות לשבריריות, אטימות לשקיפות, מוצק לנוזל.

בתערוכה המדמה את חלל הגלריה למעין "מקדש" צלול ולבן, נראים גופי זכוכית גדולים שטופלו בתנורים והפכו מנוזל למוצק ברגע מסוים אותו קבעה גיל מרגלית. כך נראים שלושה גופים (ספק חיה ספק אדם) נטולי מאפיינים המשייטים על הקיר מקצה לקצה. עבודות אחרות מדמות  גלי ים/תנועות מחול ועל הקיר מרחפות,  דאדלוס ואיקרוס, עשויים מחוטי מתכת מלופפים וכנפי זכוכית שקופות. החיבור בין מתכת לזכוכית נעשה גם בעבודות קטנות ממדים בהן נראים בני אנוש סכמטיים נושאים מעין סירת זכוכית, או עולים על פסגת הר זכוכית. לטעמי ניתן היה להסתפק בזכוכית לבדה ולא להכביר עליה את הדמויות הזעירות.  סביר להניח שמבקרים בתערוכה אהבו את הזיווג שבין הזכוכית למתכת, ומדובר בטעם אישי שלא נדרש לפרשנות ישירה  המובעת בפיסול של בתיה גיל מרגלית. כך או כך זו בתערוכה מעניינת ויוצאת דופן  מבחינה חמרית ורוחנית.

עלייה לפסגת הר זכוכית (מתוך התערוכה, צילום: קרני עם-עד)

***