לא הייתי בטוח שעזרא יוכל להכיל את הדברים שיהב ארז הטיחה בפרצופנו הציוני, בתוספת ענייני סמים. אמרתי לו: "אקבל כל החלטה שלך באהבה, אבל תדע שמבחינתי, אם הבמה שלנו לא יכולה לאתגר את השיח הציבורי, היא אינה מעניינת". עזרא אישר את הראיון

היה לי הכבוד להיות חלק מההרפתקה הקטנה הזו של "בין חברים". שני עיתונאים ותיקים החליטו לצאת לדרך עם רעיון די נועז – אז ברור שאסכים לעזור. לאורך השנה שחלפה פרסמתי כאן תריסר פעמים, מאמר בחודש לערך. ובעיקר תמכתי כפי יכולתי בשותפיי. אני כמעט בן 60, קרני כמעט בן 70, עזרא דוהר אל ה-80, שנהיה בריאים. למה עשינו את זה לעצמנו, בגילנו המופלג? למה להשקיע זמן בהתנדבות, במיזם מבוסס טקסט - בלי ספק קונספט בדעיכה?

ובכן, ישנם מאמצים שהם ראויים כשלעצמם. אין מודדים אותם רק על פי התועלת. עיתונות עצמאית היא לתפיסתי עניין חשוב. גם אם לפעמים חשדתי שמספר הקוראים של "בין חברים" לא היה גדול בהרבה ממספר הכותבים... וגם אם העסק מתפרק אחרי שנה.

ברשותכן, אנסה לתאר את הפיל שבחדר, כפי הבנתי: האתר הזה לא היה נולד אלמלא הרגישו שותפיי פגועים מהאופן שבו התנהלו מולם, כאשר עבדו בשבועון הקיבוצי. אז הם קמו ופתחו אתר עצמאי. כן, לפעמים אתה אומר: "לכל הרוחות, אני יורד מהעגלה ופועל מבחוץ". תמכתי בהם כי אני בעד אנשים שרואים עוד אפשרויות מלבד להוריד את הראש, או סתם להישאר בפנים ולקטר. הם אשכרה עשו מעשה.

ניתן לי ולאחרים מרחב ביטוי לא מוגבל. אני זוכר ששוחחתי עם עזרא לקראת שליחתו של ראיון שקיימתי עם יהב ארז, אקטיביסטית ואושיית רשת, בת קיבוץ קטורה. לא הייתי בטוח שהוא יוכל להכיל את הדברים שיהב מטיחה בפרצופנו הציוני, בתוספת ענייני סמים. אמרתי לו: "אקבל כל החלטה שלך באהבה, אבל תדע שמבחינתי, אם הבמה שלנו לא יכולה לאתגר את השיח הציבורי, היא אינה מעניינת". עזרא אישר את הראיון ("עד הסוף שמאלה", 4.9.23). אז חטפנו קצת, לא נורא.

כחבר קיבוץ בערבה, פרסמתי כאן שלושה מאמרים אשר עסקו בתהליכים שמתרחשים בחבל אילות. עלון המועצה שלנו, "קצה המדבר" שמו, נשלט במידה רבה על ידי הנהגת האזור, ומתקשה לטפל בתכנים שנויים במחלוקת. כאשר כל גליונות מהדורת מרס של העלון הושלכו לפח בהוראת הנהלת המועצה, יכולנו לפחות לדווח על כך כאן. זה לא מעט. בינתיים רבים מדי רואים בשקיפות ובשיח פתוח איום קיומי. למעשה הם תנאי לקיומה של חברה מתוקנת.

נפנוף כנפי פרפר: הבחירות לראשות התק"צ, לפני כחודשיים, הוכרעו בהפרש לא גדול, של 8 אחוזים. זה אומר שאם אחד-מתוך-עשרים מצביעים היה מחליט לעבור מצד אחד לצד שני – המפסידה היתה מנצחת והמנצח היה מפסיד. "בין חברים" חשף את הדיל שנרקם לכאורה בין המועמדת לבין תנועת המחאה הארצית. כתבתי כאן ואכתוב שוב: באופן אישי מעולם לא נפגשתי ולא שוחחתי עם מי מהמועמדים. אבל גם לא היתה לי שום בעיה לכתוב 2-3 מאמרים שהצביעו כיצד השתלטו אנשי קפלן על הקמפיין של הדס. אם טפטפנו טיפה כדי שהקומבינה הזו תיכשל וכדי שמהלכים כאלה יימנעו בעתיד, דיינו.

לסיום, רוורס שנה אחורה: אורי הייטנר פרסם כאן מאמר חריף נגד טקס הזיכרון המשותף הישראלי-פלסטיני והגדיר את הפלסטינים שנהרגו במהלך הסכסוך כמי ש"מסרו את נפשם על הזכות הגדולה לרצוח יהודים". הייטנר, מבחינתי, הוא הוא זה שעיצב את המודל של עיתונות אזורית עצמאית. השפעתו הישירה והעקיפה על חיי היתה עצומה, אך לא אוכל להיכנס כאן לפרטים. שנינו סוציאליסטים, חברי קיבוצים שהוקמו באמצע שנות ה-70 בפריפריה הרחוקה; ועם זאת אני בהחלט תוהה לפעמים מה עוד מחבר בינינו. כפי שאני מנסה לומר במאמר הזה, דיאלוג הוא דבר חשוב כשלעצמו.

בתגובה למאמרו של הייטנר, כתבתי כאן ש"אם כל צד ימשיך למנות רק את מתיו שלו, רשימת הקורבנות תתארך. רמז: לא רק מהצד שלהם" ("חיים ביחד, מתים ביחד", 9.5.23). אני זוכר היטב שכאשר הקלדתי את המילים האיומות האלה, הרגשתי את מלוא כובדן. חבריי הציונים באמת חשבו במאי 23' שאנחנו סה"כ בשליטה וכמעט הכל טוב. מיספרנו את האינתיפאדות: ראשונה, שנייה, ואז כבר לא היינו סגורים, אז אמרנו שזו "אינתיפאדת הסכינים", או "אינתיפאדת היחידים".

בין האירועים האלה גידלנו ילדים, בנינו בית ונסענו לחו"ל פעם או פעמיים בשנה. לא שמנו לב שלידנו חיים מיליוני אנשים שאינם מחזיקים אפילו בדרכון אחד; כלואים בתוך בין כביש 6 לכביש 90, בין הים של עזה לבין "קיר הבטון האינדיקטיבי" שיורד לעומק עשרות מטרים בתוך אדמת הלס.

חשבנו שנוכל להתגבר גם על אינתיפאדה שלישית, אם תגיע חלילה.

אמן שתופסק המלחמה. שיהיה הסכם אשר יכלול גם את החזרת החטופים. אמן שיתחיל מו"מ בפיקוח בינלאומי לקראת הסדר הקבע, שיכלול לא רק פתרון פוליטי אלא גם תהליכים חברתיים לשיפור היחסים המחרידים בין יהודים לערבים. תקשורת פתוחה היא התנאי לכל אלה.

תודה על תשומת הלב,

ניתן לי מרחב ביטוי בלתי מוגבל  (צילום: יניב גולן)