על שני גיבורים מן הספר "אנחנו לא בקונצנזוס" על תולדות כרם שלום, שהופיעו בחיי במרחק 50 שנה זה מזה, ופרידה מ"בין חברים", שסוגר את שעריו

 

המבוגר האחראי

אי שם בתחילת שנות השבעים של המאה הקודמת, עבדתי במשתלה של קיבוצי. התרכזנו בעיקר בהכנת שתילי אבוקדו, שלימים הפכו ל"שוס" לאומי.

 

אחת לכמה שבועות היה מגיע אלינו בחור צעיר כדי לבחור שתילי מנגו עבור המטע המתהווה בכרם שלום. בחלוף כמה ימים יגיעו טנדר, או משאית כדי לקחתם לנטיעה.

 

הוא היה נעול כפכפי עץ, עשה את כל הדרך מכרם שלום לראש הנקרה באוטובוסים ובטרמפים, ואת הדרך מצומת בצת לקיבוץ – ברגל. מסע מטורף בכפכפים.

 

לא ידעתי את שמו. הדבר היחיד שהזכיר זה שהוא הגיע לכרם שלום מקיבוץ שריד.

 

בצוות המשתלה עבד אז חבר "ממלכתי" שכבר איננו בינינו, אשר נהג לסנוט בו על עמדותיו השמאלניות והאנטי לאומיות של קיבוצו. כל פעם אותו ויכוח, שרק התלהט בהגיע שעת פינוי הבדואים מפתחת רפיח לטובת הקמת הקיבוצים והמושבים שם. חברים מהקיבוץ הקימו אז התנחלות מחאה בחווה של אריק שרון.  

 

 

אנחנו לא בקונצנזוס. אהרוני ניסה להיות עוגן

***

 הבחור הרבה לספר בשבח יחסי חברי הקיבוץ הצעיר עם הבדואים שמעבר לגבול שעוד לא סומן ממש, ועל כך "שאצלנו הם אף פעם לא גונבים".

 

באווירה שהייתה אז, גם בכלל הרחוב הקיבוצי, נגזר על הבחור להיות במיעוט שבמיעוט. אצלנו הוא ספג לא מעט עקיצות פוליטיות. ספג וחזר להזמין שתילים, כשהוא מיטלטל בין קצות הארץ. ביני לביני תהיתי כמה הוא מבין בגידול מנגו – רק סיים י"ב בשריד - אבל נפשי יצאה אל "המשקיען" הזה.

 

כיום, עם קריאת ספרו של אביהו רונן "אנחנו לא בקונצנזוס" על תולדות כרם שלום, אני מנחש שהבחור שהכרתי לפני כחמישים שנה, הוא אהרוני, חבר הגרעין המייסד - היום הוא במצפה מתת - שביקש לאזן בין הגישות האנרכיסטיות, עישון הסמים, העמדות האנטי ציוניות שרווחו בקצות הקיבוץ וההיעדרויות מהעבודה לצורך הפגנות ומחאה, לבין צרכי המשק. על פי הספר, אהרוני היה מהעוגנים המייצבים של הקיבוץ הסוער. כנראה לא טעיתי באבחנתי לפני עשרות שנים.

 

איך הפשפש על למעלה

חבר אחר בכרם שלום, שהסיפור אתו שונה לגמרי, הוא אמיר קולבן בן רמת השופט, שהגיע "לכרם" כמה שנים אחרי אהרוני. אמיר היה בעל עמדות רדיקליות, אבל הקפיד לעצור לפני הקצה האנטי ציוני. היום פרופ' אמיר קולבן הוא שם מוכר בסצנת המחול בארץ, הכוריאוגרף והרוח החיה של להקת קולבן דאנס, הנושאת את שמו. אך לא בתאריו עסקינן, אלא בשאלה איך נעשיתי לחבר בכיר בהנהלת להקתו.

 

אי שם לפני כעשרים שנה, נחתו במשרדי מכון ממרי בירושלים שבו אני עובד, יונה ושלמה פריטל ממעלה החמישה. לשלמה שהיה אז מנכ"ל (או יו"ר) של להקת קולבן דאנס - לא זוכר איך הגיע לתפקיד – הייתה בקשה מיוחדת ממני: להצטרף להנהלה ולהיות בה חבר.

 

"מה אכפת לך, פעם בחודשיים ישיבה של שעה, תשקיף ותעיר הערות, כשיהיו לך", הוא אמר, לנוכח דחייתי את הבקשה.

"אבל אני מבין במחול, פחות משאני מבחן בסריגה", עניתי.   

"יש ענייני תקציב ודברים ארגוניים, יהיה לך מה להגיד", הפציר בי.

עוד מקח וממכר, עוד לחץ מצד יונה ונעתרתי. "הסטודיו של הלהקה נמצא מאתיים מטרים מהמכון", שחתי לעצמי, "אז תעשה טובה לחבר"..

וכמו שזוגתי אומרת: "מזלך שאינך אישה, תמיד אתה אומר 'כן' ונדפק."

***

ישיבה ראשנה בבית קפה ברחוב בצלאל: באמת שמתי לב שהבעיות התקציביות נמצאות בראש. כשנגמרה הישיבה והמלצר הגיש חשבון, חשבתי לתומי שזה ע"ח המוסד, עד שהיו"ר אמר: "עזרא, אתה 40 ₪". סליחה, שחבר הנהלה ישלם מכיסו? נדהמתי. עד כדי כך המצב קשה.

 

לא אאריך כדי להגיע אל הפואנטה. היותי קרוב גאוגרפית לסטודיו של הלהקה הביאה לכך שהייתי היחיד שהגיע לכל הישיבות – כולה חמש דקות הליכה -  וככל שהתמדתי כך עלתה רמת חשיבותי.

 

בינתיים שלמה פריטל פרש, אחרים התפטרו ואני עוד שם. כך, עד שיום אחד היו"ר, ד"ר רן רונן, אחר לאיזו לישיבה ואז מישהו קרא: "עזרא, אתה הכי הוותיק כאן, תנהל את הישיבה". הניהול שלי הסתכם במתן זכות דיבור וסיכום. קיבלתי את דעת כל הדוברים...

***

 

המופע "כמהין": אהרוני בא לברך (המקור: קולבן דאנס)

 

אבל היה גם שכר לעמלי: הפרמיירות, שאליהן, כחבר הנהלה, נכנסתי עם הרבה טקס בישבן, ביודעי שתיכף תבוא דיילת עם מעטפה הדורה ותאמר: "מר דלומי, אלה הכרטיסים שלכם". (מקום טוב באמצע). אוי, הרגע המענג הזה, בלי תור וקופות, עם התנפחות החזה שמתחת לטריקו, מרוב חשיבות. אושר צרוף: "מר דלומי, הנה הכרטיסים שלכם..".    אין יותר אושר מזה. מהן עשרות שעות הנהלה, מול הרגע המזכך הזה. אני מקווה שהרבה אנשים צפו ברגע מסירת המעטפה והבינו שאני חשוב...     

 

הבעיה שהיה עלי להתגבר עליה, היו השיחות במינגלינג שאחרי המופע, שם כולם – עם כוס משקה ביד - נהגו להחליף דעות, כשלי לא היתה דעה... לפיכך נהגתי ללכת עם הכיבוד לאיזו פינה ולהתפלל שאיש לא יטריד אותי. פעם מישהו בכ"ז אתגר אותי ושאל: "נו, מה אתה אומר"? בלעתי רוק, סידרתי את מחשבותיי ועניתי: "נראה לי שהקטע האחרון היה מינורי מדי"... זהו, יותר לא שאל. יצאתי מזה.

 

לשבחו של אמיר קולבן ייאמר שהוא ידע לקלוט את רוח הזמן. כך, המופע "בבל" נגע במלחמות היהודים אז ועכשיו; והמופע "כמהין" נגע בתרבות האוכל והבליסה שלנו. בסיום מופע זה הוזמן אורח נכבד לחוות דעה: השף אהרוני - האיש והצמה – שלחץ את ידי כחבר הנהלה.

 

הנה, התחלתי באהרוני מכרם שלום הנחבא אל הכלים, וסיימתי באהרוני, פרסומאי בלתי נלאה של כלים למטבח.

***

אבל יש אנקדוטה שאי אפשר בלעדיה: יום אחד הופיעה הלהקה בנהריה. להצגה הגיעה גם קבוצת חברים מן הקיבוץ. והנה חברה מעיינת בתכניה ואומרת בתמיהה לשכנתה: "את רואה מה שאני רואה"?

"מה את רואה", שאלה השכנה?

"דלומי חבר בהנהלה! דלומי מופיע ברשימת ההנהלה!"

השכנה הוציאה משקפיים כדי לוודא שזה "דלומי", והשמועה חיש עברה בין השורות ומשם לקיבוץ והפכה לשיחת, סליחה, לבדיחת היום...

 

בשנת 2015, עם עוזבנו את ירושלים, ניתקו קשריי מלהקת קולבן דאנס.

הקשר היחיד שנותר הם העדכונים שאני מוסיף לקבל, כחשוב לשעבר.  

 

וכך, בקוראי כל עדכון – כמו פנקס הקטן שלא שכח את נשיקתה של הוד מעלתה – אני נזכר בדיילת עם המעטפה אומרת: "מר דלומי, הנה הכרטיסים" ומשתוקק לשוב אל הרגע הזה, אפילו אם יופיע בחלומי... "מר דלומי, הנה הכרטיסים שלכם"... 

***

 מעין פרידה

זהו מדורי האחרון כאן. אתר "בין חברים" ייסגר מחוסר כותבים. מספרם הלך ופחת לאחרונה; נותרו בודדים, וחדשים – אין. עדיף לפרוש קצת אחרי השיא, מאשר לגרור רגליים. היתה לי זו שנה מעניינת, מתישה, מאתגרת, רוויה בעצב ודאגה.

 

 האתר קם כדי לאפשר חופש ביטוי מלא, מול משטר בראשותם של ניר מאיר והדס דניאלי ילין, שביקש לגזול את חופש הביטוי מכבשת הרש האחרונה שנותרה מן העיתונות הקיבוצית. יצא ש"בין חברים" הפך לאתר כללי שדן בשלל נושאים לצד הדמוקרטיה התנועתית, וטוב שכך.

 

אני מאמין שהועלנו במניעת הניסיון הנואל ליטול את זכות הבחירה של המזכ"ל מידי החברים ולהעבירה להנהלות ובכך, למעשה, לקבוע את תוצאותיה מראש; אני מאמין שהועלנו במניעת שינוי תקנון הבחירות, במהלכן, במטרה  לאפשר לרם שפע, שלא עמד בתנאי משך החברות, להתמודד לתפקיד. אני מאמין שהועלנו במניעת השתלטות המחאה על תפקיד מזכ"ל התנועה במסגרת עסקת "מחאה תמורת המחאה" שרקמה עם הדס דניאלי ילין, המתמודדת שנוצחה.  

 

מראשית הדרך גייסנו תרומות לשנת פעילות אחת בלבד. העובדה שהכול נעשה בהתנדבות היתה מרוממת נפש ממש ועודדה המשך.

נראה שקצרה ידינו, כמו של רבים אחרים, מול הרשתות החברתית המאפשרות עיתון פרטי לכל גולש. אני שמח במה שעשינו ומודה לכל מי שתרם בכתיבה ובאיור ובראש ובראשונה לקרני עם עד וליניב גולן.

ניפגש בצמתי הדרכים.