שיקום הזהות הקהילתית חברתית של הקיבוץ יכול להתקיים בכוח משותף של מרבית חברי הקיבוצים בהובלת הנהגה מתאימה

הבעות התמיכה בליאור שמחה לתפקיד מזכ"ל התנועה הקיבוצית הבא, משקפות אמפתיה, הכרה ביכולתו להנהיג, ואמונה כי במהלך כהונתו תימצא דרך, רעיונית וארגונית, לקיים קיבוצים האמונים על פיתוח נושא הרווחה האוניברסלית והשוויונית; זאת תוך שילוב שותפות כלכלית קואופרטיבית כלל קיבוצית, באופן שיקדם מתווה סוציאל דמוקרטי - לחברי הקיבוצים ולכלל החברה.

הדרך לכך מורכבת לנוכח המציאות הארגונית והחברתית הקיימת ברוב הקיבוצים:

עד לסוף שנות השישים היוו הקיבוצים מופת לציבור הנאמן לערכי השיתוף והשוויון, בנוסף להיותם נושאי חזון ההתיישבות בכל חלקי מדינת ישראל, לרבות ובמיוחד בפריפריה הגיאוגרפית, לאורך גבולות המדינה.

תהליכים מדיניים, חברתיים וכלכליים אשר עברו על מדינת ישראל במהלך שנות השבעים, חוללו תמורות שהביאו לעליית הימין לשלטון, להחלשת מעמדם של הקיבוצים ושל הערכים עליהם התבססו. כיוצא מכך הם גרמו להתמעטות מספר חבריהם, בעקבות עזיבות רבות שאפיינו את תקופת משבר הקיבוצים (1980 -2000). עזיבות אלו נבעו מאבדן האמון בעתיד אורח החיים השיתופי וביכולתו לפרנס את ציבור החברים העובדים ואת אלה התלויים בהם, ולצבור משאבים לפנסיה ראויה.

מציאות עגומה זו הניבה את פתרון ההפרטה: הטלת עול הפרנסה על המשפחות בקיבוץ תוך ניתוק ממקורות עודפי המשק המניב. מאידך אמור היה הקיבוץ להבטיח רשת בטחון לצורך פרנסת חבריו אשר אינם מגיעים בהכנסתם לסף ראוי, שתמומן ממקורות מס פרוגרסיבי אשר יוטל על הכנסות המשפחות (מס איזון), לאחר שפתרון ההפרטה קיבע את ההכשר לביטולו של השוויון בין חברי הקיבוץ.

לאחר למעלה מעשרים שנה בהם החליטו מרבית הקיבוצים לעבור להפרטה, ניתן לזהות נסיגה מן הדגם העקרוני של "הקיבוץ המתחדש": נושא מס האיזון הפרוגרסיבי בוטל בקיבוצים רבים בלחץ חברים בעלי הכנסה גבוהה, ומרצון למשוך לקליטה משפחות ממעמד גבוה; היישוב הקיבוצי השתנה - מקולקטיב לשכונת וילות מבוקשת, שבה הקשר והערבות הכלכלית בין החברים הלכו ונשחקו. קיבוצים רבים מכרו מפעלי התעשיה שהקימו והפעילו, תוך הפיכתם מענף מניב כמקור תעסוקה מפרנסת לחברים, לאחזקה נסחרת בשוק ההון.

להוויה החברתית בקיבוצים נכנסה התחשבנות על בעלות המשפחה, או החבר בדירת המגורים, ועל זכאות בפירות הנכסים על פי הוותק של החבר. אוכלוסיית הקיבוצים גדלה אמנם בכ-75% ב-23 השנים האחרונות, אך יצוין כי כ-34% מכלל האוכלוסייה, אינם חברי קיבוץ, אלא תושבי שכונות הרחבה. הקיבוצים נזכרו במאוחר כי ריבוי הסטטוסים של התושבים נושא בחובו פוטנציאל לאי הסכמות וסכסוכים, תוך שהיחסים המשפטיים נוטים לגבור על אחוות השותפות במקרים רבים.

המגוון התעסוקתי ומקורות הכנסות החברים בקיבוץ גדלו מאוד במרחב שבין עובדי הקיבוץ, עובדי החוץ, ועצמאיים – מצב המייצר קשיים באשר לחובת הגילוי הנאות של הכנסות כל חבר ומשפחה. מצב מורכב זה מייצר ניגודי אינטרסים בין הקיבוץ לחבריו, ויש בו כדי להעיב ולשבש את מערכות היחסים הפנימיות בין החברים להנהלה ובין החברים לבין עצמם. ככלל, מעבר מרבית הקבוצים לסטטוס של "קיבוץ מתחדש", הוא מהלך בלתי הפיך. במצב זה, שיקום הזהות הקהילתית חברתית של הקיבוץ יכול להתקיים בכוח משותף של מרבית חברי הקיבוצים בהובלת הנהגה מתאימה.

ביכולתם של הסוציאל דמוקרטיה והקואופרטיביות לייצר מכנה משותף גדול וחזק יותר מאשר כל קיבוץ בנפרד. במדינות הדמוקרטיות בצפון מערב אירופה קיימת תשתית רעיונית ומדינית סוציאל דמוקרטית ואין סיבה שהתנועה הקיבוצית לא תייצר תשתית כזו. הנהגת סף הכנסה נאות לכל חבר בכל קיבוץ, קיום שירותי חינוך השכלה, ושימור הסביבה, במימון רווחי קואופרטיבים מניבים תנועתיים ארציים, שיעסקו בייצור חשמל סולרי, המתקת מי ים ושימור הסביבה – הם תחומי יצור וסחר שאינם עתירי עבודה, אלא עתירי הון אדם והון חומרי.                                                 

ממשלות העולם הדמוקרטי המתקדם יידרשו לתקצב את מרבית אוכלוסייתן, לנוכח התמעטות משרות תפעוליות מתגמלות, במציאות של התפתחות טכנולוגיות חדשניות המייתרות עבודת אדם. ראוי שהמיועדים להנהיג את התנועה הקיבוצית יקראו את המפה ויציבו תכנית, לרבות אבני דרך בתנועת החיים קדימה.

קואופרציה. מכנה משותף חזק יותר מכל קיבוץ בנפרד (מקור: אתר התנועה)

* עמירם קופר (ניר עוז) כתב את המאמר ימים ספורים לפני שנחטף לעזה. החלטנו להשהותו ולפרסמו עם שובו הביתה. בינתיים אתר "בין חברים" עומד להיסגר, עמירם טרם שב והיה חשוב לנו שהמאמר יראה אור