התנדבתי לגייס בסיום קורס האלחוט. נשלחתי לשרת בבסיס מפקדת גייסות השריון, שהיה אז בקסטינה. אין לי מושג איפה הוא עכשיו, ואם מישהו עדיין יודע מה זה גייס

ככה אני כותבת בדרך כלל. חושבת על עניין כלשהו, ופותחת במשפט הראשון שקופץ לי. עכשיו כשאני חושבת על הגייס, מייד עולה אצלי: "יאללה-יאללה פחות רוח, יאללה-יאללה פחות זבל". זו באמת הייתה תקופה קצרה, התקופה בה שירתי בדואר, או איך שקראו לזה, תחת פיקודה של שושנה התורכייה. וזה מה שהיא הייתה אומרת למחזריה – הנהגים והטבחים. יצאתי משם, אז בואו נדלג להתחלה.

התנדבתי לגייס בסיום קורס האלחוט. נשלחתי לשרת בבסיס מפקדת גייסות השריון, שהיה אז בקסטינה. אין לי מושג איפה הוא עכשיו, ואם מישהו עדיין יודע מה זה גייס. נשלחנו לשם קבוצת בנות מהקורס. כמה מאיתנו הועפו הלאה למפקדת חטיבה 7 בג'וליס. היינו אמורים לתפעל שתי תחנות אלחוט, ביום ובלילה. בשתיהן, לא נראה לי שקיבלתי אי פעם תשובה. אפשר להאשים את איכות השידור שלי במורס. אבל נדמה לי שאיש לא קיבל שם תשובה אי-פעם.

כשאני כותבת את זה, אני נזכרת בלילה בו נרדמתי על השולחן בתחנה, במרכז הבסיס. כשהתעוררתי, גיליתי שהגנרטור שהיה אמור להפעיל את מכשיר הקשר לא עובד. ניסיתי להעיר אותו, בעזרת חבל, ואז נכוויתי בזרוע. הצלקת נשארה שם הרבה שנים.

אני נזכרת גם במשמרת אחרת, שהייתה בתחנה השנייה, הרחוקה ממרכז הבסיס. זה היה באזור של מחסני טנקים ונגמ"שים. היינו אמורים להקים קשר בלילה עם גדודי השריון. באותו לילה ישנתי עם בייבי דול, כך קראו לפיג'מה הקצרה שקסמה לי. התעוררתי למשמרת, וגיליתי איש מילואים עם נשק צופה בי בחלון. לא זוכרת כלום, חוץ מעיניו הצהובות. רגעים של פחד, לא היה מנעול בדלת התחנה. הקשר היחיד שהיה לי עם החוץ, היה דרך טלפון שדה שלא ממש עבד. לנשק שהחזקנו שם לא היו כדורים. בכל מקרה, לקחתי אותו לידיי, ההוא הבין את הרמז והסתלק.

טוב, שוב קפצתי, ככה זה כשנשמעים לאינטואיציה ולזיכרונות. אז, כאמור התחלתי כאלחוטאית, ואחרי שנה החליטו בצבא שלא רוצים יותר אלחוטאיות–נשים.  ותבינו, זה היה אחרי קורס של ארבעה חודשים, וקורס נוסף של אלחוטנים מתקדמים, שנמשך כחודש. אז שמו אותי בדואר, ואחרי יללות שלי, כן, בכיתי, העבירו אותי לטלפרינטר. שם הבוסית הייתה עיראקית עם חינה בתלתליה ועם שיניים פגומות. די נתקלנו, מההתחלה, עד שהעבירו אותי להיות פקידתו של קצין האלחוט.

במשרד קצין האלחוט, סיימתי את הקריירה צבאית שלי. זה ברור? מאלחוטאית מפוארת לפקידה זוטרה של קצין האלחוט וסגנו. רוב הזמן לא עשיתי דבר. רק לפני תרגיל שריון סגן קצין האלחוט, שהיה רב-סמל, היה מושיב אותי לחדד עפרונות, ולדאוג שיהיו מחקים בתיקי הקרטון. ומה היה בתיקי הקרטון, למי הם היו מיועדים? לא היה לי מושג, ואין לי עד היום.

 תקשורת מורס. מעולם לא הגיעה תשובה (צילום אילוסטרציה: BigStock)

תמר בן יוסף היא בעלת הבלוג:  עידן השוק החופשי