נקווה שהקרבת הקורבנות לא תשוב, למרות קומץ הזויים העוסקים בכך יומם ולילה

 

{א} וְזֹאת תּוֹרַת הָאָשָׁם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא: {ב} בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחֲטוּ אֶת הָעֹלָה יִשְׁחֲטוּ אֶת הָאָשָׁם וְאֶת דָּמוֹ יִזְרֹק עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב: {ג} וְאֵת כָּל חֶלְבּוֹ יַקְרִיב מִמֶּנּוּ אֵת הָאַלְיָה וְאֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב: {ד} וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵיהֶן אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים וְאֶת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד עַל הַכְּלָיֹת יְסִירֶנָּה: {ה} וְהִקְטִיר אֹתָם הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה אִשֶּׁה לַיהוָֹה אָשָׁם הוּא: {ו} כָּל זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכֲלֶנּוּ בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ יֵאָכֵל קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא: {ז} כַּחַטָּאת כָּאָשָׁם תּוֹרָה אַחַת לָהֶם הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ לוֹ יִהְיֶה: {ח} וְהַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֶת עֹלַת אִישׁ עוֹר הָעֹלָה אֲשֶׁר הִקְרִיב לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה: {ט} וְכָל מִנְחָה אֲשֶׁר תֵּאָפֶה בַּתַּנּוּר וְכָל נַעֲשָׂה בַמַּרְחֶשֶׁת וְעַל מַחֲבַת לַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֹתָהּ לוֹ תִהְיֶה: {י} וְכָל מִנְחָה בְלוּלָה בַשֶּׁמֶן וַחֲרֵבָה לְכָל בְּנֵי אַהֲרֹן תִּהְיֶה אִישׁ כְּאָחִיו:

***

ביהדות, קָרְבָּנוֹת הם סוגי בעלי חיים או מינים מסוימים מן הצומח שהיו מוקרבים בבית המקדש בירושלים, בזמנים ובמועדים שונים, ושם היו מוקטרים על ידי הכהנים על אש המזבח, או נאכלים על ידם, בהתאם לסוג הקורבן. הבאת הקורבנות הייתה ביטוי מרכזי להיותו של האדם עובד אלוהים, ולכן  נקראה בלשון המקרא וחז"ל באופן סתמי "עבודה".

המילה "קורבן", מלשון "קירבה", יש לה משמעות של קרבה גאוגרפית, בכך שהאדם מביא ומקרב את מתנתו אל המקום הנחשב למקום שכינתו של ה'. מלבד זאת, יש למילה זו משמעות של קרבה רוחנית, שכן באמצעות הקורבן האדם "מתקרב" לאל.

על פי היהדות, האל אינו אוכל ושותה את הקורבנות. הבאתם היא הבעת רצון של האדם והעם בקשר עימו, ורצונו של האל בקורבן משמעו הבעת רצון הבורא להתקשר עם ברואיו בכלל ועם ישראל בפרט. קבלת הקורבן מותנית ושלובה בהתנהגות מוסרית. כלומר, אין הקורבן שילום שוחד לפני האל, אלא עדות על כוונת הנברא ללכת בדרכי הבורא. תפיסה זו מודגשת רבות בדברי הנביאים, ושורשיה מופיעים כבר בתורה.

***

רוב פירוט דיני הקורבנות לסוגיהם נמצא בתורה בספר ויקרא, ובמידה פחותה גם בספרים שמות במדבר ודברים. בנביאים מופיעים דיני כהונה וקורבנות גם בספר יחזקאל. במשנה ולאחריה בתלמוד הבבלי הוקדש לדיני הקורבנות אחד מששת סדרי המשנה, הוא סדר קדשים. על פי מניינו של הרמב"ם, 142 מצוות מבין תרי"ג המצוות שבתורה עוסקות בנושא הקורבנות. נתון זה מצביע בעיקר על מי שכתבו את המצוות שנהנו מהן – הכוהנים.

 

קורבנו של הבל, ציור משנת 1878 מאת רודולפו אמואדו

***

ר' שלמה סולימן (רבי שלמה סולימן בן עמר אלסנג'ארי, המאה ה-9 והמאה ה-10, היה פייטן, שפיוטיו נאמרו בקהילות שונות במזרח ונמצאו בגניזה הקהירית, כותב:

אִלַּפְתָּנוּ זֹאת הַתּוֹרָה (חלק מהפיוט)

הָעוֹלָה וְהַמִּנְחָה צִוִּיתָהּ בָּם לְהַעֲלוֹתֵנוּ

וְהַחַטָּאת וְהָאָשָׁם לַחֲטָאוֹת אַשְׁמוֹתֵינוּ

זִבְחֵי שְׁלֵמִים לְהַרְבּוֹת שְׁלוֹמֵנוּ

חֹק מִלּוּאִים לְמַלֹּאות בְּטוֹבָה יָמֵינוּ

לשיטתו של סולימן מטרות הקורבנות הן להיטיב את חיי המקריב וגם לאלף אותנו – כלומר לחנכנו.

***

אִשָּׁה בְּכָחֹל אִשָּׁה בְּצָהֹב  -  נורית צדרבוים

(ד״ר נורית צדרבוים יוצרת וחוקרת רב תחומית, אומנית חזותית, משוררת, אוצרת, מרצה, מסאית ויועצת אמנות).

אִשָּׁה בְּכָחֹל אִשָּׁה בְּצָהֹב

גּוּף אֶל גּוּף פַּעֲמַיִם כִּי טוֹב

שׁוֹתְקוֹת בְּגוּף מְשֻׂרְטָט מְאֻבָּן

אֶת שִׂיחַ עֹמֶק לִבָּן

מְשִׁיחוֹת מִכְחוֹל טוֹבְלוֹת לְבוּשָׁן

בְּצֶבַע עַז שֶׁאֵין בּוֹ צֶנַע

מְסַמֵּן צַלָּקוֹת עוֹרָן הַשָּׂרוּט 

כֶּתֶם קַו בְּרִבּוּעַ מִבְנֶה חָרוּט

אִשָּׁה לְאִשָּׁה אֵינָהּ זְאֵב

אִשָּׁה לָחֲשָׁה לְאִטָּהּ לַכְּאֵב

צֶבַע נִשְׁפַּךְ לְהֵאָחֵז בִּקְרָנוֹת

וּמִזְבֵּחַ נִמְתַּח לְקַבֵּל קָרְבָּנוֹת

אִשָּׁה בְּכָחֹל לְקָרְבַּן תָּמִיד

בִּתְפִלָּה וּבְצוֹם תַּעֲנִית

אִשָּׁה בַּצָּהֹב עוֹלָה לְחַטָּאת

קָרְבַּן תּוֹדָה עוֹלֶה וְיוּרַד

נָשִׁים אַבְנִיּוֹת הֵן רַק בַּצִּיּוּר

נָשִׁים בַּמְּצִיאוּת

הֵן נָשִׁים מֵעַל כָּל שִׁעוּר

השיר של צדרבוים כתוב מנקודת מבט נשית, בה הנשים הופכות לקורבן, מצד אחד, ומצד שני הן נעלות.

***

ד”ר יאיר פז (מרצה בכיר ללימודי ארץ ישראל במכון שכטר), כותב שהביטוי “הקרבה” או “קורבנות” משמש בדרך כלל בעברית המודרנית בהקשר של מלחמה (“צל”ש על מסירות והקרבה”) או בהקשר של מוות סתמי ואסוני (“קורבנות התאונה”), אולם במקרא למילים “הקרבה” ו”קורבן” הייתה משמעות אחרת לגמרי. כך למשל, במרכזו של טקס ליל הסדר ההיסטורי שאת זכרו נחגוג בשבוע הבא, היה “קורבן פסח”. כל משפחה לקחה לביתה גדי או שה, ובערב פסח בני המשפחה שחטו אותו והכינו ממנו מטעמים לכל המשפחה שנאכלו עם מצה ומרור, וכך זכרו את נס יציאת מצרים.

נשאלת השאלה מה משמעות הטקס המרוחק ואף המשונה הזה עבורנו, שבקרוב נציין אלפיים שנה להיעדרו. כידוע, הקרבת הקורבנות פסקה עם חורבן בית המקדש השני, אולם בסידור התפילה יש ביטוי לכמיהה לחידוש הקורבנות. בכל תפילת “מוסף של שבת” מופיע: “יהי רצון מלפניך ה’ אלוהינו שתעלינו בשמחה לארצנו, ותיטענו בגבולנו, ושם נעשה לפניך את קורבנות חובותינו”.

נראה כי “סוף עידן הקורבנות” (כשם ספרו של פרופ’ גדליה סטרומזה (גדליהו סטרוּמזה הוא פרופסור אמריטוס בקתדרה על שם מרטין בובר למדע הדתות באונ' העברית, ופרופסור מן המניין לחקר הדתות האברהמיות באוניברסיטת אוקספורד), פקד את העם היהודי בתקופה שגם עמים אחרים, שמקדשם לא חרב, צמצמו והפסיקו את מנהג הקרבת בעלי החיים לאל וכי גם בתקופת חז”ל התרבות הדתית הלכה והפנימה את התחליפים לקורבנות, עד אשר במקורות מסוימים זה נראה “לכתחילה”.

***

כך, דיון תלמודי חתרני, קורא את הפסוק שבפרשתנו ממש הפוך:

אמר ריש לקיש: מאי דכתיב ‘זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם’? כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם [כלומר, יש לנו תחליף, זמני].

אולם רבא חושב באופן נועז יותר:

אמר רבא: האי “לעולה למנחה”, עולה ומנחה מיבעי ליה? [היה צריך לכתוב רק “זאת התורה: עולה ומנחה”] אלא אמר רבא: כל העוסק בתורה אינו צריך לא עולה ולא מנחה ולא אשם. כלומר, לימוד תורת העולה הוא התחליף הראוי (מלכתחילה) לעולה עצמה ובמקור מקביל – כל העוסק בגמילות חסדים אינו צריך קורבן.

ביקורת על מוסד הקורבנות כדרך האידאלית לעבודת האל, מובעת כבר במקרא עצמו (“למה לי רוב זבחיכם?”; “כי חסד חפצתי ולא זבח” ועוד רבות), אולם נראה ששם הביקורת באה בעיקר על רקע הפיכת הפולחן עצמו למסואב ופוגעני, ולא מבקרת את עצם הפרקטיקה של הקרבת הקורבנות. במקור הזה, ואף אצל חלק מגדולי הפילוסופים היהודיים, יש הצעות ממשיות ליצירת תחליפים אסתטיים למעשה הקורבנות.

***

 כך למשל כותב הרמב”ם בספרו “מורה נבוכים”, כי התורה ציוותה את העם על הקורבנות “מקוצר דעתם”, כלומר משום שבכל העולם היו מקדשים והקריבו קורבנות, ואי אפשר היה לדרוש מהם לפתע “עבודת אל מופשטת” (טיעון זה חוזר אצלו בעוד מצוות). אולי בעקבותיו גם הרב קוק, כתב בפירושו לסידור התפילה על הפסוק “וערבה לה’ מנחת יהודה וירושלים, כימי עולם וכשנים קדמוניות” שלעתיד לבוא המנחה וכל העבודה תהיה מן הצומח ולא מן החי.

הרמב”ן חולק על הרמב”ם וסבר שיש בהקרבת הקורבן מעשה סמלי ומיסטי שמשפיע על עולמות עליונים.

***

היו שניסו לבדוק אפשרויות הלכתיות של חידוש מעשה הקורבנות (כמו הרב קלישר), וגם כיום אנו שומעים מעת לעת על יוזמות לחידוש “קורבן פסח”. יש אפילו שקושרים זאת לתנועת “הניו אייג'” והשיבה אל הטבעיות שבחיים.

יש לקוות שהקרבת הקורבנות לא תשוב, למרות קומץ הזויים העוסקים בכך יומם ולילה.