קידוש מנוחת השכנים בין שתיים לארבע, באמצעות שמירה קפדנית  על דממת אלחוט היה, אכן - מלאכת קודש. ואוי לי ואבוי לי אם העזתי להפר אותה

את הערכים האנושיים הבסיסיים שלי רכשתי – בקיבוץ, כמובן - בעיקר בין השעות שתיים לארבע, שהן, כידוע, שעות המנוחה הקדושות או, בניסוח מעט שונה, שעות הקודש של המנוחה. לא נזקקתי לגערתם, פה ושם, של הוריי, בעיקר בשבתות, שבהן שהיתי בשעות אלה בבית. אבל לפעמים שמעתי מוזיקה, לפעמים שוחחתי עם חבר שביקר. ההורים הקפידו באדיקות כפייתית על שקט מוחלט בשעות אלה לא כדי להסות את הרעש בבית, אלא משום החשש שרעש כל שהוא יפר את שבועת השקט המוחלט ויפריע למנוחת השכנים.

לשכנים היה מותר לא לשמור על שקט, לא רק כשהיה להם תירוץ לכאורה להפר אותו עם בואם של אורחים לביתם. אבל להוריי - שלא תדעו. כל אורח שבא לביתנו, והיו כאלה פה ושם, סיגל לעצמו את האיסור המוחלט על הקמת רעש. בין שתיים לארבע שרר בבית הוריי שקט כמו של מנזר בשעת לילה מאוחרת, לאחר הצלצול הנוצרי האחרון ביממה, שדנדון פעמוניו מסמן את קו הגבול החוצץ בין שתי יממות, אבל גם מחברן זו לזו. שקט אלוהי.

למדתי להתחשב. התחשבות היא מידה אנושית ראויה, אולי אף נעלה. ההורים חשבו שהם מהווים עבורי דוגמה אישית להתחשבות,  אלא שריצוי השכנים הפך את ההתחשבות של הוריי בשכנים להתבטלות כלפיהם. ועל כך משהו בי מחה ומרד. אני, אמרתי בלבי, אכבד את השכנים ואתחשב בהם אבל לא אתבטל בפניהם. סליחה. יש גבול. עד כאן.

שתיים זה עדיין צהריים וארבע זה כבר אחר הצהריים, אבל שתי שעות אלה לא התמצו רק בהיותן שעות רגילות ופשוטות על השעון. הן היו שעות בעלי הקשר חברתי רחב ועמוק ובמידה מסוימת היתה להן אף משמעות פסיכולוגית.

 לא אחת חשתי כי הוריי נולדו ונועדו לא רק להתחשב בזולת אל לרצותו. יהיו מה שיהיו הסיבות והנסיבות - בין השעות שתיים לארבע תשרור בביתנו דממת יום כיפור.

תמיד נדונתי לחומרה יתרה אם, חלילה, הרעשתי טיפה. הם גערו ונזפו ושיננו שששששששש... ארוך. שקט, אברהם. השכנים נחים.

קידוש מנוחת השכנים באמצעות שמירה קפדנית מאין כמוה על דממת אלחוט היה, אכן - מלאכת קודש. ואוי לי ואבוי לי אם העזתי להפר אותה; בין אם בכוונת מכוון (גילוי נאות: מעודי לא עשיתי 'דווקא') ובין אם באקראי.

בין שתיים לארבע עוצבה דמותי.

היו שנים שבהן חשתי וחשבתי כי בשונה מהוריי - אני שומר על השקט כי הוא נכון ונעים לי וכאדם סביר, אין כל סיבה שלא שאמור עליו. אלא שבשנים האחרונות אני מתחיל להטיל ספק אם גם אני לא חציתי את הקו המבדיל והמבחין בין התחשבות בשכנים לבין התבטלות בפניהם. לפעמים נדמה לי שבין שתיים לארבע אני עדיין חש דקירה ולאחריה צריבה, ודאי אם אני רואה, לדוגמה, משהו בטלוויזיה, בעוד אחת מאצבעותיי טופפת על מקשי השלט,  נעה ונדה בין הגברת הווליום לבין החלשתו,- כאשר מי שקובע את העצמה - מדודה או שקטה - היא, עדיין, אימת ה"מה יגידו", אם, חלילה, יישמע, גם אם לזמן קצר קול רם. ואז, מישהו מהשכנים יסנן לעצמו משהו על דברים שאסור בתכלית האיסור לעשות בין שתיים לארבע.

 לדוגמה, ליהנות. ואולי, פשוט, סתם להיות כאחד האדם.

  יש דברים שאסור בתכלית לעשות בין שתיים לארבע (מקור: ויקיפדיה)