"מתנדבות" ו"מתנדבים" היו תופעה רווחת בקיבוצים. כך הגיעו אלינו אחיות תאומות, שמותיהן לקוחים מהמיתולוגיה הגרמנית: בּרוּנְהילדה ו-קְרימְהילדה. אנחנו קראנו לשתיהן פשוט – הילדה. הן היו מתנדבות רגילות, אבל הן לקחו את ההתנדבות צעד אחד רחוק יותר, ואולי אף רחוק מדי.

גבריאל, הבן הבכור של הקיבוץ היה ה"ביטחוניסט" ושומר השדות שלנו. הוא היה בחור נאה, שופע תלתלים, גומת חן חמודה בסנטרו, ואף שכבר חצה את שנתו הארבעים – עדיין רווק. מאז שנפטר אביו, הקפיד גבריאל להתייצב כול יום לארוחת ארבע אצל גולדה אימו.

אף שכול גברברי הקיבוץ כּרכּרו סביב ההילדות, הן לא נענו לאף אחד.

בחג הפורים התמזג גורלו של גבריאל בזה של ההילדות. אחת מהן נגשה אליו והציעה לו כוס בירה גדושה. גבריאל שעמד כתמיד בצד ולא השתלב על רחבת הריקודים, חייך במבוכה אבל לא סירב. כעבור דקה או שתיים, הציעה לו הילדה השנייה כוס בירה נוספת. גבריאל לא שתה מעודו משקאות חריפים. טעם הבירה היה לו מר כלענה, אבל הוא שב והעלה חיוך מבויש על פניו ורוקן עוד כוס.

לאחר אי-אילו כוסות נוספות שהגישו לו ההילדות, נתמלאה שלפוחיתו של גבריאל והוא נזקק ללכת לשירותים. הוא ניסה לצעוד וסביר שהיה נופל אפיים ארצה, אלמלא אחזו שתי ההילדות במרפקיו והובילוהו בברכיים פּקוֹת אל מחוץ לאולם חדר-האוכל.

שומר הלילה ראה את גבריאל חומק השכם בבוקר מאזור צריפי המתנדבים.

שלושה שבועות לאחר הפורים עזבו ההילדות את הקיבוץ ושבו למולדתן. כעבור תשעה חודשים בערך הגיע בדואר מכתב מחו"ל. גולדה – אימו של גבריאל – לא התאפקה ופתחה את המעטפה. מן המעטפה נשרה תמונה. שום מכתב לא צורף. בתצלום נראו שתי האחיות הילדה, יפות וקורנות, חיוך רחב מתוח על פניהן, וכול אחת מהן חובקת תינוק קירח ולבנבן עם גומת חן חמודה בסנטרו. על גב הגלויה היו רשומות בדיו כחולה רק שתי מילים: THANK-YOU.

כאשר הגישה לבּנה את הקפה עם פרוסת עוגת גבינה, הניחה גולדה את הגלויה מול פניו של גבריאל. "תראה מה כתוב בגב הגלויה" אמרה קצרות ופלטה אנחה עמוקה ורבת תוכחה.

"ומה יכולתי לעשות אמא?" התנצל גבריאל בעיניים מושפלות, "הן פשוט שיכרו אותי בכוונה וגנבו לי...".

"כן," נאנחה גולדה שוב, "גנבו לך... השומר המהולל של הקיבוץ לא מסוגל לשמור אפילו על מה שמונח לו מטר מתחת לאף."

(איור: ענת פלד)