אני ממשיכה לצייר, יוצרת תוך כדי ציור אינספור רעיונות להמשך; ציורים שמאפשרים לאבל הנוכח למצוא מילים ולפנות מקום לחיים

הנה הימים מתחממים וזרעי הקיץ המתעופפים להם ברוח, מזכירים לי שעוד עונה חלפה, עוד עונה שמתחילה ואני מחוץ לביתי.

במהלך השהות בת ה-3.5 חודשים במלון בטבריה אליו פונינו, התחלתי לצייר בצבעי מים. זה התחיל במסגרת הדרכה קבוצתית שעברנו צוות המטפלים על ידי נציגת "מרכז חוסן" של עמותת משאבים, אליה הצטרפנו על מנת לתת מענה לחרדה ודחק במלון. מטפלת באומנות נפלאה שליוותה אותנו הביאה ליצירת שיח.

"אני לא יודעת לצייר", עלה קול פנימי שכזה והופיע עם ההזמנה, אבל משהו משך אותי באותה מידה.

***

אם בקול פנימי עסקינן , אז במשך רוב חיי ידעתי מה אני רוצה והקשבתי לקול פנימי שהוביל אותי והיה, אגב, מאוד נחרץ. ליבי דיבר אותו, בניגוד לתפיסות ועמדות של מה שנכון ומקובל. לא פעם הדבר הביא להרמת גבות אצל הקרובים לי. לרוב נעניתי לקריאות הלב, ואכן רוב בחירותיי, גם אם לא היו פשוטות בלשון המעטה, הביאו אותי לרוב למקום אחר ומיטיב בחיים. היה בתוכי קול שסמכתי עליו שיראה לי את הדרך.

ואז בבוקר שבת אחד של אוגוסט, המוות של אחי האהוב הגיע לביקור, אחרי שלושה חודשים של חולי; ברגע של שניה אחת בין חיים למוות סופי וכואב. הכאב והחושך כיסו את הכול. גם הקול הפנימי הזה נדם ואי שם עוד לא שמתי לב; הכאב היה בלתי נסבל וצבע הכל.

אבל (grief) הוא משהו שנופל עליך, נשאר שקט בנוכחותו, והוא מטשטש את הבהירות היומיומית הרגילה במין אפרוריות קרה ובלתי ניתנת להזזה. זה מתיישב על הלב, על הגוף. כל הקולות הרגילים שבתוכך נשמעים לא רלוונטיים עוד, או לא נשמעים כלל. מעבר לעוצמתו של כאב האבל על מישהו אהוב וקרוב שנעלם מחייך באחת, מתחילה גם התמודדות עם אובדן של חלקי אישיות שהיו בתוכנו והיו כמובנים מאליהם עד לאותו רגע. זה מרגיש כמו משקולת כבדה ושחורה שמעיפה אותך קיבינימט ואז מתיישבת לך על החיים והכל קופא ומשתנה באחת. אין לאן ללכת ואין איך לברוח.

אבל היי, החיים ממשיכים לא? עוד קול חזק שאתה שב ושומע מכל כיוון.

***

מאז ה-7.10, מאז השבת הנוראית הזו, מאז הטבח האכזר הזה ביישובי העוטף ובמסיבת האהבה בנובה, מאז שא.נשים יפים נחטפו מבתיהם ומאז שעזבתי את ביתי, אני מרגישה את אותה חוויה שכל כך מוכרת גם אם הסיפור לגמרי אחר.

האבל פה, הוא עוטף וצובע והחיים ממשיכים. לא פעם כל כך מקוממת ההמשכיות הזו, כביכול שגרה וכל כך לא. המועקה הזו שמתיישבת על הלב, על הגוף, לא הופכת את חיפוש הדרך חזרה לחיים - שממשיכים עם החדש הלא רצוי הזה שהם זרקו לנו בפנים - לקלה יותר; אותה משקולת שמתיישבת לה ומשנה את כל מה שהכרנו עד לאותו רגע, ומלווה בדממה פנימית ללא מילים גם אם הכול לכאורה ממשיך

.

זכורה לי הבהלה שלי על זה שהקול הברור שהכרתי, שסמכתי עליו נדם, שהלב שלי לא מראה לי את הדרך כפי שהכרתי, הרגע שגיליתי שאין בי קול והכל דומם וחשוך גם אם יש גם אור מסביב. הדרך שהייתי רגילה למצוא בעזרתו נותרה אף היא חשוכה, מסועפת, מתישה ודוממת.

***

הניסיון האישי שלי עם ריבוי שכול מבית והליווי של א.נשים שאיבדו את יקיריהם לאורך השנים, לא באמת מחסן מפני הכאב שהחיים ממשיכים לזרוק לפתחנו. האבל שמופיע עם הכאב מציף גם את כל הכאב שיש בפנים ממילא, כל אחד וכאבו. לגילוי של הכאב הזה אין הכנה. זה אותו אגרוף בבטן שמשאיר אותך בלי אוויר, כל פעם מחדש בעוצמת כאבו.

כמו את המוות גם אותו אתה מבקש להזיז ממך ועם הזמן (זה הדבר היחיד שהזמן בו עושה את שלו אגב) ואט אט (ממש לאט), החדש הכול כך כואב הזה מזהה עוד ועוד חיים מבין ההריסות והתנועה שהאבל עצר בבואו מתחילה להיכנס פנימה ולהביא עימה פעימות לב וסימני חיים.

ציירתי בהדרכות הקבוצתיות ואז ציירתי לעצמי עוד ועוד. את מה שלא יכול להיאמר את מה שכל כך כאב, את מה שנכתב כעת בפוסט הזה.

זו עוד דרך לפנות מקום, להתבונן, לעבד את הדבר הסמיך הזה שאין לו מילים שנקרא אובדן, שנקרא שכול, אשר מביא אבל לחיינו ושלעולם אינו עוזב.

***

העבודה עם צבעי המים היוותה קרקע ליצירה, יצירה חדשה שהגיעה מכאב הפינוי, שנושקת לכאב ולגעגוע האינסופי ששזור בחייו של מי שאיבד יקרים לו. זהו תהליך סיזיפי, אך חשוב. העיבוד הזה שיכול להתקיים בכל מיני אופנים ומציאת המילים שמבטאות את מה שהגוף והנפש נושאים ממילא מפנה מקום לחיים להיכנס. ויש בהם גם כל כך הרבה יופי.

אני ממשיכה לצייר , אוספת אותם, את הציורים ומשתמשת בהם, יוצרת תוך כדי ציור אינספור רעיונות להמשך; ציורים שמאפשרים לאבל הנוכח למצוא מילים ולפנות מקום לחיים. לספר את הסיפור של מפגש כואב עם מה שלא פעם מרגיש שאי אפשר באמת לבטא.

אז מתגלה מתוך החושך הדומם ומהלומת הכאב פעימת החיים, שכמו החיים אכן ממשיכה בלי לשאול אותנו. יש לה את האוטונומיה שלה

.

פעימת חיים חדשה, ישנה, אחרת לגמרי ודומה בה בעת, ממשיכה לה כל עוד הנשימה באפנו והלב פועם את פעימותיו, מדבר את קריאתו, בין אם בדממה הכואבת, בשתיקה או בקול חדש שמגיע מהחדש שהחיים זורקים לעברנו; קול חדש בעצמו שמבקש להישמע, קודם כל בתוכנו האוהב, המחבק, המאפשר, הרואה ואז, כמו עם יצירה, כל השאר מתחיל להתגלות, ועימו קולות בהתהוותו של לב כואב אך פועם.

***

אני ממשיכה לצייר לי את יצירת החיים והאובדן ששזור בהם, ממשיכה ללוות א.נשים יקרים ומשפחותיהם בתהליכי אובדן, אבל וסוף חיים בדרכם חזרה לחיים עם תפילה עמוקה בליבי :

מי ייתן שכולנו נשתחרר מסבל המאבק וניתן לשלום להיכנס לתוכנו ומחוצה לנו. שנדע שלווה. שנמשיך כל אחד בעתו ליצור יש מתוך האין שלעולם יישאר חלק מחיינו; שהחטופים ישובו כבר לביתם לעזאזל ושמשפחותיהם ומשפחת השכול הכואבת שהתרחבה כל כך, יהיו עטופים באופן שמיטיב איתם ומחזקם אל מול הבלתי נסבל שהחיים זרקו להם בפרצוף, בבוקר של שבת אחת ארורה.

ו...שכל המפונים ישובו לביתם וירגישו שוב ביטחון והתרחבות הלב בעת שתאפשר זאת.

בתמונה: ציור בצבעי מים של אחד מרגעי אבל סמיכים