אינני זוכר דבר מהטיפול זולת האמצעי האחרון, שבו הסתייע טוטו בטיפולו בי; הוא גזר עליי דום שתיקה (צום מלים) במשך שבוע שלם

בנעוריי, התגלתה, ושמא התגלעה, צרידות מובחנת היטב, ממושכת, במיתרי הקול שלי. לאחר שלעלעתי ובלעתי כמוסות וטיפות ומיני סירופים סמיכים בטעם מולסה, ודבר לא היטיב, הומלץ לי "לגשת" לטיפול קולי. מישהו סבר שאולי אני  מאמץ יתר על המידה את המיתרים, אף שהדיבור שלי תמיד היה שקט, כאילו הושלך בו הס.

ובכל זאת. את הטיפול ביצע המורה למוזיקה במוסד החינוכי  - יצחק דרור ז"ל חבר קיבוץ דליה, אשר הכל כינוהו – טוטו. טוטו היה אדם חביב, חייכן, הילוכו מהיר ונמרץ, אך לא העיד על חוסר סבלנות או על קוצר זמן. ההפך - תמיד היה קשוב וסבלני.  הטיפול נערך בחדר ייעודי בקיבוצו, והיו בו מכשירים שונים, בהם אביזרים דמויי אזמלים. הייתי מוכן להיות מטופל בכל פריט ובכל אביזר ובלבד שתיעלם הצרידות.

כיום, אינני זוכר דבר מהטיפול זולת האמצעי האחרון, האולטימטיבי, שבו הסתייע טוטו בטיפולו בי. הוא גזר עליי דום שתיקה (צום מלים) במשך שבוע שלם. בראשונה, זו נשמעה לי כמו גזירת-גורל שלא אוכל לעמוד בה. אפילו אדם שתקן כמוני, אשר השתיקה היא שפת האם לו, נדרש למכסה מסוימת, גם אם קצובה, של מלים, לצורך דיבור לשם התקשרות עם בני אדם. אבל שתיקה מוחלטת? לא התקוממתי, כמובן, שהרי את טובתי ביקש טוטו, וכדי לפורר את הצרידות ולפוגגה הוא לא היסס לנקוט שום אמצעי שהיה עשוי לקצר את משך הצרידות ואולי אף להעלימה כליל.

כשחזרתי הביתה, הלכתי תכף ומיד אל הכל-בו, שם רכשתי פנקס כיס קטן ועיפרון. טוטו הציע לי שבכל פעם שארגיש צורך להגיד דבר-מה אכתוב אותו ואראה אותי למי שאליו מיועדות המלים. ניסיתי. בהתחלה נראתה לי פרקטיקת-מחדל זו כגזירה שלא אוכל לעמוד בה. בהדרגה, כמו ששלגים מפשירים, הדרך הזו התבררה לי כחלופת דיבור סבירה בהחלט. חלפו יומיים או שלושה וכבר הייתי מאומן ומיומן בהתקשרות בטכניקה זו. 

לא יידעתי איך יישמע קולי לאחר שבוע של אי-דיבור מוחלט. בדף ייעודי בפנקס רשמתי את מספר הפעמים שבהן בכל זאת יצאו מלים אחדות מפי, אם היו אלה מלות השתאות או התפעלות, אם תשובה אינסטינקטיבית לשאלה ואם שארית הפליטה של מלים שלא היו אמורות להיאמר ובכל זאת הגיתי אותן, לאחר שעלו מאליהן על דל שפתיי. בסוף השבוע ספרתי עשר פעמים שזה קרה לי. סביר.

לקראת המפגש האחרון נדרכתי. תהיתי כיצד יישמע קולי, האם השתיקה אכן הועילה, האם היטיבה, האם "עשתה" את המצופה ממנה, וממני. האם תיעלם הצרידות. המפגש החל בגל גואה של שיעול. אולי היתה זו דרכי להוציא החוצה לחץ שהצטבר בשל אצירת המלים בתוכי וסכירתן בסכר של כוח רצון ושל החלטה כי חשוב מאוד להקפיד על שתיקה, כפי שמקפידים על נטילת תרופות במועדן הקבוע. טוטו, בתבונתו וברגישותו, מצויד בניסיון רב, חייך מולי, בעודי חוסם באגרופי הקמוץ את מוצא פי.

"נו, איך היה?" שאל, וחיוכו שהתרחב וכיסה עכשיו לא רק את שטח השיפוט של פיו וסביבתו הקרובה אלא הציף גם את עיניו. "לא תאמין", אמרתי לו, "זה היה עבורי שבוע מרתק.  לא הרגשתי בכלל שלא דיברתי כי זה מה שאני עושה רוב הזמן בכל יום. הפנקס הקל עליי, אבל האמתה היא שהייתי מסתדר גם בלעדיו". הוא הביט בי מהופנט. המלים שלי ריחפו מעליו כלהקת יונים או כעדת פרפרים. באחת. ביעף. 

לפתע זה הכה בי: הוא כלל לא שם לב לתוכן הדברים ולמשמעותם, כי הוא היה קשוב, מרוכז וממוקד רק במידת צלילותו של הקול, שאכן היה, להפתעתו החלקית ולהפתעתי המרעישה, המחולטת, נקי וצלול.

אני משתף אתכם בדברים מסיבה אחת פשוטה: לפעמים, עיניכם הקוראות עדות: הדבר הנכון, המתבקש - לא אחת הנדרש וההכרחי - הוא לא לעשות דבר מסוים אלא להימנע ממנו.

 טוטו. מילותיי ריחפו מעליו כלהקת יונים (צילום מהאלבום המשפחתי)