ולמחרת אנחנו לובשים שוב את אותן המסכות, ומחייכים במבוכה אל מי שבא מולנו במדרכה, כמו אומרים: "שכח מזה... אתמול לא הייתי אני..."

כולנו לובשים מסכות – כול ימות השנה. מסכה של חשיבות, מסכה של בגרות, מסכה של רצינות. מסכה של צודקים, מסכה של עוד יותר צודקים, מסכה של הכי צודקים. מסכה של צדקנות. מסכה של כן אכפת לי, של לא אכפת לי. מסכה של גיבור, מסכה של מסכן. מסכה של "טוב": חבר טוב, בעל טוב, אבא טוב, בן טוב. מסכה של אני ממש מבין אותך, מסכה של אל תבלבל את המוח. מסכה של אני כאן בשבילך, מסכה של לך תחפש את החברים שלך... אינספור מסכות.

אבל יום אחד בשנה, בפורים, למספר שעות, אנחנו יכולים לפשוט את המסכות ולהיות אנחנו עצמנו. כמו שאנחנו באמת. נטו-נטו.

כאלה קטנים, קצת מבוהלים, לא הכול יודעים, מתים לחיוך וחיבוק. לא רוצים דאגות. רוצים להיות ילדים. לקפוץ, לצרוח, לחייך לכולם, להתחכך, להתחבק במעגל. בלי להיות חכמים וצודקים ואחראים נורא למעשינו.

להסיר אחריות, להפיל את האחריות על כמה כוסיות של משקה חריף... כן נראה ששתיתי קצת יותר מדי... הרי פורים היום, הכול מותר... עד-לא-ידע...

להשתטות, לצחוק עם מי שלא דיברנו אתו כול השנה, להתחבק עם מישהו שכול השנה לא רואה אותנו, ואנחנו לא רואים אותו ממטר... כול ישראל חברים כולנו כאן אחי ואוּחתי.

חבל רק שבחצות (או קצת אחרי) נגמרת לנו ה"סינדרלָה". אנחנו חוזרים להיות דלעת, שבים למקומנו "הטבעי", ולמחרת בבוקר אנחנו לובשים שוב את אותן המסכות, ומחייכים במבוכה אל מי שבא מולנו במדרכה, כמו אומרים: "שכח מזה... אתמול זה ממש לא הייתי אני... ממש לא".

וחוזרים לשגרה של להיות חכמים וצודקים, ומחנכים ומטיפים, ולפעמים לא רואים אף אחד ממטר.

  פורים. אתמול זה ממש לא הייתי אני...  (מקור: kibbutz.org.il)