בשנותיה האחרונות קרה ללאה ברגשטיין מה שקרה לרבים מהיוצרים בקיבוצים: לא רק שלא נזקקו לה, אלא גם העזו לשנות טקסים שלה, שחשבה כי יישמרו לנצח

1. בזוגות ובמעגל

אחד הטקסים הקבועים בקיבוץ היה, שאחרי מסיבה, תוכנית חג, או סתם ערב שישי, מתכנסים בחדר האוכל, מפנים את השולחנות והכיסאות, ופוצחים ב"ריקודי עם" שהושמעו מטייפ רקורדר ישן בעל קלטות של סרטים מגנטיים.

ריקודי העם היו עוד אחת מההמצאות של יצירת תרבות ציונית ישראלית מדומיינת. הצעדים נלקחו ממחולות רומנים או מהבלקן, וגם צעד תימני וערבי. קמו "יוצרי מחולות עם" שהדביקו צעדים לשירים עבריים וכך התפתח רפרטואר שלם. היו ריקודי מעגל, שבהם יכלו כולם לקחת חלק, וריקודי זוגות, שדרכם כבר יכולנו להבחין אילו בנות יותר פופולריות – הן לא נחו לרגע – ואלו קצת פחות.

חלק או אולי רוב ריקודי העם הראשונים נוצרו בקיבוצים, במסגרת חידוש חגים וטקסים, כמו "חג הגז" ו"חג העומר" שיצרו מתתיהו שלם ולאה ברגשטיין בבית אלפא ואחר כך ברמת יוחנן. ריקודים אלה הותאמו לטקסטים ולחנים של יוצרים קיבוציים כמו שלם עצמו, אורי גבעון  משער העמקים ("באנה הבנות") ונירה חן מעין חרוד ("איתי מלבנון").  בתחום זה פעלה גם יוצרת הריקודים הוותיקה רבקה שטורמן מעין חרוד.

ברבות השנים עניין "ריקודי העם" צמח והתפתח לשני כיוונים. האחד היה להקות מחול חצי-מקצועיות שכללו רקדנים חובבים שהשקיעו רבות בחזרות, אותן ניהלו כוריאוגרפים שיצרו ריקודים על בסיס אלה הקיימים. הלהקות ייצגו את ישראל במופעים ובפסטיבלים, בארץ ובחו"ל עם תלבושות ייצוגיות שקיבלו השראה מהלבוש האתני בדרך כלל של עדות המזרח.  אם אינני טועה, הלהקות הללו הקדימו את חבורות הזמר שפרחו קצת אחריהן. הכיוון השני היה ההרקדות, שהיו פתוחות לכל אחד ואחת, והן זוכות עד היום לפופולריות רבה, וקיבלו אפילו כמה פרקים ב"ארץ נהדרת". יש האומרים שההרקדות הן גם הזדמנות ליצירת קשרים רומנטיים, ועל כך נאמר: למה לא, מה רע?

2. וכאן אני והאקורדיון נכנסים לתמונה

בזכות חוש הקצב שלי הייתי רקדן לא רע, אבל אף פעם לא הרגשתי נוח על רחבת הריקודים. סוג של פחד מחשיפה, אני מניח. לכן רווח לי כאשר בשנות התיכון התחלתי להחליף את הטייפ, והפכתי לנגן  אקורדיון לריקודי עם. אחרי שיכולתי התפתחה, הייתי יושב בצד עם אקורדיון הוהנר גרמני שחור וגדול (120 בסים) ומנגן: קומה אחא, הי הרמוניקה, אל תירא עבדי יעקב. אחד הרוקדים היה זורק של שם ריקוד – ואני הייתי נענה ומבצע. היה סדר פחות או יותר קבוע: בהתחלה ריקודי מעגל, אחר כך זוגות (הכי פופולרי היה דווקא ריקוד פולני בשם "קרקוביאק") ובסוף כל מיני.

3. לאה ברגשטיין מרמת יוחנן

בת כיתה שלי ממסדה שפעם עסקה במחול אמנותי הביאה לי ספר ישן ( 1983) בשם "שדות לבשו מחול" שכתב יורם גורן. כותרת המשנה: "על לאה ברגשטיין ותרומתה לחג ולמחול הישראלי". לא אנסה כאן לתמצת את הספר המרתק הזה – ראוי שכל מי שמתעניין בתרבות הישראלית בכלל והקיבוצית בפרט יקרא אותו, והוא לא יתאכזב כי זה ספר מעניין ומרתק, ויש לו יתרון נוסף – הוא קצר (131 עמודים). מעבר לסיפור האישי, יש בספר דוגמא למאבקו של האמן, היוצר האינדיבידואליסט להתמודד עם המערכת הקיבוצית הלוחצת והשוחקת – ואנחנו מדברים כאן על שנות ה-30 וה-40, של המאה הקודמת, כשהקיבוץ עוד היה קיבוץ.

 אצטט כמה עובדות מההקדמה. ברגשטיין נולדה בשנת 1902 בעיירה הגליצאית בולשובצה, ובגיל 12, כנערה, עברה עם משפחתה לווינה, שהייתה אז המרכז התרבותי והאמנותי החשוב באירופה. שם היא למדה מחול מודרני ובלט, מגלה את כשרונה ככוריאוגרפית ומתחילה ליצור, כך שבעלותה לארץ ישראל, היא כבר רקדנית מקצועית. המעבר מווינה לקיבוץ בית אלפא (1925) הוא בערך כמו להגיע לירח. כאן, בעמק יזרעאל הריק כמעט מיישובים יהודים, בקיבוץ הקשוח שנאבק על פרנסתו הזעומה, עליה להתמודד מול מאמיני דת העבודה.

המעבר לרמת יוחנן (1940) והידוק שיתוף הפעולה עם מתתיהו שלם יוצרים את פריצת הדרך. בהשראת הטקסטים והלחנים של שלם היא יוצרת ריקודים מקוריים, כשאת הרעיונות היא מגבה בתיאוריה שלמה על הריקוד ביישוב השיתופי, המותאם לרקדנים חובבים, וכן בטיפול מדוקדק בתלבושות המתאימות. השניים, שלם וברגשטיין, יוצרם מסורת של חגים (חג העומר, שבועות, חג הכלולות ועוד) שנשמרת בחלקה עד היום. בשנותיה האחרונות קורה ללאה ברגשטיין מה שקרה לרבים מוותיקי הקיבוצים: לא רק שפחות נזקקים לה, אלא שמעזים לשנות את הטקסים, שהיא חשבה שיישמרו לנצח.

ריקודי העם. עוד המצאה של יצירת תרבות ישראלית מדומיינת 

(המקור: מחברתה של ציפורה דגן)