הייעוד של ערבות הדדית דרוש לנו להגדרה העצמית שלנו. ערבות הדדית יכולה להיות מסר מנחם ומלכד לישראלים

 

א. אנחנו בתוך מלחמה קשה ומתמשכת, משבר כלכלי ואיום ממשי על הדמוקרטיה שלנו. בסביבה הגלובלית, עימותים בין מעצמות מתרחשים על ידינו, משבר אקלים שעדיין לא פגע בנו ומגיפה גלובלית, שבה כבר התנסינו.

 

איך אנחנו כקיבוצים, מתמודדים עם המשבר? יש לנו יתרון חשוב, החוסן החברתי שלנו כקיבוצים.

במשבר, הדבר הכי חשוב שקיבוצים יכולים לתת לחברים, הוא בטחון שאף אחד מאיתנו איננו מתמודד לבדו מול הסערה. אנחנו דואגים לכל אחד, ואנחנו מתמודדים ביחד מול הסערה.

אנחנו צריכים לממש את האחריות המשותפת שלנו:

אחריות הקיבוץ ודאגתו כלפי כל חבריו, ואחריות כל החברים להצלחתו של הקיבוץ.

 

החוסן שלנו, הוא ביכולת שלנו כקיבוצים, לתת עדיפות עליונה לגיבוש הסכמות ומטרות מוסכמות, שתהיינה מקובלות על הרוב המכריע של החברים וכמובן על המוסדות של הקיבוצים.

המשבר הזה הוא משבר מורכב מאד שכמוהו לא חווינו עשרות שנים, והוא מחייב שינוי תודעתי.

 

אבל משבר כזה יכול להיות גם רגע מכונן. במשבר מתגלים אנשים חדשים, ואתה אחד מהם! במשבר מתגלים רעיונות חדשים ואתה מסוגל להוביל אותם.

 

ב. הריאיון עם ניר מאיר בסיום תפקידו, היה צורם מאוד, אבל אולי הוא שיקף בעיה אמיתית שלנו. כי מי אנחנו בעצם? האם יש לנו ייעוד בעל משמעות?

כבר זמן רב, שהתנועה היא בעיקר ארגון לסיפוק צרכים משותפים. צרכים חשובים, אבל צרכים בלבד. ואולי זהו רגע שבו רבים מרגישים, שהמשבר דורש מאיתנו הרבה יותר מזה. הוא דורש מאיתנו להיות תנועת ייעוד. להגיד לעצמנו ולאחרים, מהו הייעוד שלנו, שהוא מעבר לצרכים ולאינטרסים שלנו, אבל הוא מכוון אותם ומשפיע עליהם.

 

הוא מחייב אותנו להגיד איך אנחנו רוצים שייראה "היום שאחרי". היום שאחרי המלחמה ואחרי המשבר. באיזו מדינה אנחנו רוצים לחיות, מהו הייעוד שלנו במהלך הזה, ומה בעצם אנחנו, התנועה הקיבוצית, רוצים להיות.

 

ג. ספוילר! אני רוצה להגיד את הסוף כבר עכשיו. יש לנו מסר ייחודי למדינת  ישראל השסועה והקרועה, זהו המסר של ערבות הדדית. זהו המאפיין שלנו, שנחשף בכאב הנורא של קיבוצי העוטף. המאפיין שלנו, שהתגלה לפתע לישראלים.

 

ישראל של "אין מדינה" נכשלה בדיוק כאן. היא לא ערבה לשלום אזרחיה, אלא  הפקירה וממשיכה להפקירם. "האין מדינה" מפרקת את כיתות הכוננות, אבל בשבת השחורה, המדינה באמת איננה. "האין מדינה" יודעת לקרוא לדגל חלק מאזרחיה, אבל בשעת אסון, כשהם סמכו עליה, היא הפקירה אותם.

 

ד.  "האין מדינה" איננה מחדל, היא קונצפציה!

הנשיא רייגן ניסח את הקונצפציה הזאת כך: "המדינה איננה הפתרון לבעיות של אמריקה. המדינה היא הבעיה!"

 

ישראל אימצה את הקונצפציה הזאת של שחיקת המדינה. כך קרה ש"האין מדינה" הישראלית, פגשה בקורונה מערכת בריאות מורעבת (הגדרה של הנגידה קרנית פלוג). כך זה גם היום כשהמחלקות הפנימיות, הטיפול הנמרץ ובריאות הנפש, הן כולן בתת-תקן חמור לימים רגילים, קל וחומר בימי מלחמה ושפעת חמורה. כך נשחקו מערכות החינוך, איכות הסביבה, המשטרה, המשפט ועוד.

 

המשפחות של החטופים, הנפגעים, המילואימניקים והעצמאים הקטנים שביניהם, כולם זועקים, "אין מדינה", המדינה איננה! עכשיו נפגעי הר מירון אומרים: "מה האין מדינה אומרת לנו: פיצויים? תתבעו את המדינה בבית המשפט..."

ישראל שוחקת כבר שנים את מערכות הרווחה, אבל הרמקולים אומרים ננצח ביחד".

אבל ישראל מגייסת יותר אנשים

ומשחררת ומשחדת יותר אנשים.

 

ה. די! נמאס! עכשיו הגיע הרגע הקריטי, שבו תנועת מחאה צריכה להפוך לתנועת ייעוד. אפשר להיכשל בכך. תנועת מחאה עלולה להיתקע ב"נגד" ולא להביא ל"בעד".

 

ישראל מצפה למסר החיובי של "כל ישראל ערבים זה לזה". המסר הזה הוא יותר ממחאה. זאת הקריאה שלנו לאחריות לעתיד המשותף של כולנו. מה זה "ערבים זה לזה"?

 

במקום ה"אין-מדינה" המדינה ערבה לביטחונם, לשלומם ולרווחתם של כל אזרחי ישראל, וכל אזרחי ישראל, תורמים לביטחונה ולהצלחתה הכלכלית והחברתית של המדינה.

 ***

קריאה כזאת מחייבת אותנו לבדיקה עצמית. האם אנחנו שלמים עם הקריאה לערבות הדדית? עם היותה מה שמגדיר אותנו כקיבוץ בחוק הישראלי? האם אנחנו בוחרים בה כייעוד שלנו?

בדק הבית דרוש לנו. הייעוד של ערבות הדדית דרוש לנו להגדרה העצמית שלנו. ערבות הדדית יכולה להיות מסר מנחם ומלכד לישראלים והיא יכולה להיות יעוד חברתי אמיתי לתנועה חברתית ודמוקרטית חדשה.

 תנועת מחאה עלולה להיתקע ב"נגד" ולא להביא ל"בעד" (צילום: ויקימדיה)