בצד קריסתו של הגוש הסובייטי והפסקת העישון באוטובוסים - השותפות של קיבוץ הולדתי עם תאגיד הקנביס הקנדי "קרונוס" היא סימן מובהק לכך שהיסטוריה לא נחה לרגע

הברלינגו הנאמן שלי פונה מכביש 65 אל תוך הקיבוץ, חולף שוב על פני המרכז המסחרי הענק ובית החרושת הוותיק. לא הרבה נשאר מהפרדסים, בריכות הדגים ושדות הבור ששוטטנו בהם בילדותנו. הקידמה בלעה אותם בכל פה, ואין לי שום צביטה בלב. אולי כי חינכו אותנו להיות פרקטיים - "לא כלום אתמול, מחר הכל". אך כשהאוטו עובר את שער המשק ומשמאלו מופיע מפעל הגראס המקומי, אני מהרהר כמה השתנה עולמנו: רק לפני רגע ועדת הסמים עוד היתה עשויה להוציא לבנאדם את הנשמה בגלל בוּף קטן של חשיש – ועכשיו החטא הקטן הזה צמח לענף חקלאי/רפואי/תעשייתי משגשג.

***

פעם היו כאן בשמאל הדרך סככות גבוהות אשר מתחתן עגנו קטפות הכותנה המהוללות, המחרשות, הפלטפורמות והטרקטורים הגדולים של גן שמואל. כעת עושים פה סמים. בצד קריסתו של הגוש הסובייטי והפסקת העישון באוטובוסים, השותפות של קיבוץ הולדתי עם תאגיד הקנביס הקנדי "קרונוס" מעידה שהיסטוריה לא נחה לרגע. אמנם ההרגשה הכללית היא שכלום לא משתנה, עד שפתאום הכל נראה אחרת.

אני מברך על גורלי הטוב, שאמנם לא זיכה אותי בנחלה או מנוחה, אך העניק לי תנאי פתיחה נוחים יחסית למסע הגדול. החינוך הקיבוצי היה מהטובים שבנמצא, בוודאי באותה העת. נכון, לינה משותפת זה בהחלט רעיון מטורלל, ומצד שני, מה היינו בלעדיה? ומי יודע מה יגידו בנינו על הדרך שבה אנו גידלנו אותם ("אבא, למה בעצם חתכת לי את הבולבול?").

אז הנה הזדמנות קטנה להגיד תודה לא רק להוריי המסורים, אלא גם לכל המורות והמטפלות והמבשלות, ולכל הפלאחניקים והפרדסנים ופועלי המפעל, ולשכנים מוואדי ערה שבנו את הבתים ועבדו בכל עבודה בחצר. קיבלתי המון מהמקום הזה, ולא נתתי דבר בתמורה. מצב מעט מביך עבור אדם ששני הוריו נולדו בפולניה.

יצאתי מהקיבוץ ב-1982, בסוף כיתה י"א, ופשוט לא חזרתי. בז'רגון השמוצניקי העתיק אפשר לומר שהלכתי "להגשים" בערבה, אלא שבסמר מעולם לא דיברו ככה. פשוט עשינו את שלנו. ובניגוד לקיבוצים הוותיקים, אצלנו לא חיטטו במאפרות של המתנדבים, או בכלל. כמובן: זו לא היתה הסיבה העיקרית שבשלה ויתרתי על הדרך הסלולה ועל מזג האוויר הממוזג. מאידך, אין להמעיט בחשיבותו של חופש הפרט. כן, גם החופש להתמסטל.

***

גן שמואל בת למעלה ממאה שנים, וסמר נושקת לחמישים. אלו שני קיבוצים שיתופיים, מהאחרונים שנותרו על פני הפלנטה. בדרך אל ההפרטה, הצעיר מבין השניים עוקף את הוותיק בסיבוב. היה כיף, ובטח גם יהיה כיף - אבל מה שהיה, כבר לא יהיה. קצת פרופורציות זה תמיד מועיל: ברגעי תסכול וקושי אני מהרהר באחי הפלסטינים, שכלואים ללא מועד שחרור, בגולאג שהציונות יצרה בין כביש 6 לכביש 90. במעמקי הברלינגו יש לי שני דרכונים, ישראלי ואירופי. לחבר'ה שמתגוררים באזור שכם, רק מעט מזרחה מכאן, אין אפילו פספורט אחד.

מלבד אדמות "הכפר הידידותי צ'רקס", שהחרבנו ב-48', גן שמואל תמיד קנו קרקעות פרטיות במחירי השוק. ברור שלא הייתי מתנגד לקבל היום רבע דונם בפאתי פרדס חנה, אבל גם אין לי שום ציפייה כזו. אפילו לא לחופן של אדמת חמרה פורייה. לא הייתי מתחלף עם אף אחד: אם אתה מקנא במישהו, סימן שטרם הכרת אותו באמת.

נדמה לי שאחד ממאפייני הטרגדיה הוא שהגיבור עושה את המעשה הנכון – לאחר שזה כבר מאוחר מדי... אם ביציאה מהמשק מישהו יאותת לי להאט בסמוך למפעל הקנביס המפונפן, ויושיט לעברי ג'וינט ממריחואנה גנשמואלית משובחת, כנראה שאסרב בנימוס. גראס עושה אותי חרדתי ודביל. תנו את הפגז למי שזקוק לו באמת; אולי איזה בחור שביולי 2006 נפל לידו פגז מרגמה, ומאז מדי לילה נדמה לו שהוא עדיין בתוך בינת ג'בל. וכשתתחילו לגדל פטריות פסילוסיבין - אני בטוח שגם את זה תעשו ביסודיות מלאה - דברו איתי.

(נכתב, אם צריך לומר, לפני 7 באוקטובר)

על המשלט יושבת עיר. במקום המחרשות והקטפות – מפעל לייצור קנביס. 

ברקע: מוסך הקיבוץ (צילום: יניב גולן)