ספרו של גור אלרואי, 'ולא נודע מקומם: שישה נעדרים בקרבות תש"ח', שראה אור ערב מלחמת השבעה באוקטובר, מספר מחדש את סיפורה של מלחמת העצמאות דרך סיפורו האישי של קצין חוקר ביחידה לאיתור נעדרים. הקריאה בספר לאחר השבעה באוקטובר מזמנת חוויה מטלטלת של התבוננות במאורעות ימינו מתוך עומק היסטורי

 

ב-21 באפריל 1943 כתב מרדכי אנילביץ' את מכתבו המפורסם, מתוככי גטו ורשה המורד, לחברו להנהגת הארגון היהודי הלוחם (אי"ל), יצחק (אנטק) צוקרמן, שיצא בשליחות הארגון אל מחוץ לגטו: "לא אוכל לתאר לפניך את התנאים שבהם חיים היהודים... הייתי עד ללחימה מופלאה ומלאת גבורה של הלוחמים היהודים... אולי עוד נתראה..."

 

חמש שנים וחודש לאחר מכן, ב-23 במאי 1948, כתבה ליבקה שפר, לוחמת בקיבוץ הנצור יד מרדכי (אנילביץ'), לאחותה ברוניה: "קשה לי לתאר לך את אשר עבר ועובר עלינו... אנשינו מגלים מידת הקרבה עצומה... מאמינה אני כי נתראה..."

 

ליבקה הייתה חברת הקיבוץ, לוחמת וחובשת. ביחד עם חובש נוסף, חבר הקיבוץ יצחק רובינשטיין, היא טיפלה בלוחם פלמ"ח ניצול שואה שנפצע קשה בקרב, בנימין (יורק) איזנברג. ליבקה ויצחק לבדם נשאו את יורק על אלונקה עת נסוגו אחרוני הלוחמים, משלא יכלו עוד להגן על הקיבוץ. הצבא המצרי זינב בטור והשלושה נפלו בשבי. הם הוצאו להורג. חיילים מצרים וערביי העיירה מג'דל הסמוכה (בשטח אשקלון של היום) התעללו בגופותיהם. ראשיהם נישאו על כידונים בתהלוכת ניצחון במג'דל. מקום קבורתם לא נודע.

 

ב-7 באוקטובר 2022 אישר צה"ל רשמית את ממצאי החקירה היסודית והממושכת שערכה היחידה לאיתור נעדרים (אית"ן), לפיהם השלושה הובאו לקבורה בקבר האחים בקיבוץ ניצנים, אם כי לא זוהו נכונה. בנובמבר נערך טקס גילוי המצבה. את החקירה ניהל פרופ' גור אלרואי, היסטוריון, קצין מילואים ביחידת אית"ן, רקטור אוניברסיטת חיפה ונשיאה הנבחר (גילוי נאות: לשעבר מורי ומנחי בעבודת הדוקטור).

 

יד מרדכי. "קשה לתאר את שעובר עלינו" (מקור: ויקיפדיה)

 

שוב נכבשו קיבוצים שלמים

בקיץ 2023 התפרסם הסיפור המלא בספרו של גור אלרואי, ולא נודע מקומם: שישה נעדרים בקרבות תש"ח. עיקרו של הספר הוא תיאור מרגש, לעיתים אף מותח, של מסעו האישי לאיתור נעדרים מקרבות תש"ח, בהם עולים וצברים, ספרדים ואשכנזים, גברים ונשים. המחבר התחקה אחר עקבותיהם של שלושה נעדרים מקרבות ירושלים, שאחד מהם, למרבה הפליאה, נמצא חי ונושם ואף סייע באיתור מקום קבורתו של נעדר אחר. זאת לצד שלושת נעדרי הקרב ביד מרדכי הנזכרים לעיל, שבסיפורם בחרתי להתמקד כאן.

 

בספר מתאר אלרואי את בית העלמין הצבאי ביד מרדכי, שבאופן חריג נקבע "בטבורו של המשק כדי להנכיח את זכר הנופלים גם בימי שגרה ולא רק בימי זיכרון". לצד 23 החללים שטמונים בו הוצבו שלוש "מצבות אילמות" לליבקה, יצחק ויורק (עמ' 232). איני יכול שלא להיזכר כי לא רחוק משם ניצב פסלו של אנילביץ' לצד מגדל המים הידוע, המחורר מקליעי המלחמה, ומוזיאון "משואה לתקומה" שמגולל את סיפור גטו ורשה והמרד.

 

ביום ה-17 למלחמה הנוכחית פגעה רקטה במוזיאון ביד מרדכי, בדיוק מעל לדגם בונקר הפיקוד של מרדכי אנילביץ' וחבריו תחת בניין המגורים ברחוב מילה מספר 18 בגטו ורשה, שבו מצאו את מותם כמאה מלוחמי אי"ל. הפגיעה המקרית הזאת, כמו גם העיתוי המקרי של פרסום הספר, הופכים את יד מרדכי לנקודת מפגש גיאוגרפית, היסטורית וסמלית, בין מאורעות ימינו, תש"ח והשואה ומעוררים שאלות נוקבות: מה נשתנה ומה לא נשתנה ב-80 שנה שחלפו מאז מרד הגטו וב-75 השנים שמאז מלחמת העצמאות?

 

כשהספר ראה אור בקיץ האחרון לא שיער איש, אפילו בסיוטינו הקשים ביותר, כמה מהר הוא יקבל הקשר כל כך אקטואלי. בין היתר מספר הספר על 60,000 אזרחים מפונים (עשירית מהאוכלוסייה היהודית דאז), על הפגזות בערים, על קיבוצים ושכונות שנכבשו, על התעללות בחיים ובמתים, על לחימת גבורה, על שבויים ועל נעדרים. איש לא העלה בדעתו כי כעבור שנה בדיוק מאישור מקום קבורתם של ליבקה שפר וחבריה שוב יותקף האזור. מי היה יכול לנחש כי מכתבים כמו של ליבקה ושל אנילביץ' לפניה יחזרו על עצמם באלפי גרסאות בהודעות ווטסאפ מתוך הממ"דים ביישובים המותקפים. שוב נכבשו קיבוצים שלמים על ידי האויב ואיבדו רבים מחבריהם, שנטבחו, נחטפו מתים או חיים, נרצחו או נהרגו בשבי ועלולים לעבור חודשים או שנים עד שיאותרו וישובו לגבולם. במאי 1948 עיכבו ליבקה וחבריה בקיבוצים יד מרדכי וניצנים את הטנקים המצרים בדרכם לתל אביב. באוקטובר 2023, עדיף לא לדמיין להיכן היו מגיעות הטויוטות של חמאס ללא רצף ההתיישבות בעוטף עזה, הוא עוטף ישראל.

 

 חברה פלסטינית חבולה מבפנים

באחרית דבר לספר אלרואי מטפל בדיון ההיסטורי והאקטואלי על זכות קיומה של מדינת ישראל, דרך ההיסטוריוגרפיה של מלחמת תש"ח. כיום, על רקע הבורות המשוועת שמתגלה בעולם לגבי יסודות הציונות והקיום היהודי בארץ ישראל המודרנית, אחרית דבר זו מקבלת חשיבות ראשונה במעלה. הדרישה להעמיד את טבח השבעה באוקטובר בהקשרו, מרמזת כי יש להבינו כתגובה מוצדקת לאלימות ישראלית כלפי פלסטינים. אבל, על פי אותו היגיון, גם על אלימות זו להיבחן בהקשרה, כתגובה לאלימות פלסטינית נגד ישראלים, וחוזר חלילה. הוויכוח מגיע בסופו של דבר לנקודת הבראשית (לא כרונולוגית, אלא מהותית) של הסכסוך בין יהודים לערבים בארץ הזאת – תש"ח-1948 – ולשאלה: האם הקמת מדינת ישראל היא "החטא הקדמון" הקולוניאליסטי של הציונות, או שמא מימוש זכותו של עם נרדף ומושמד לבית לאומי ככל העמים?

 

תשובתו של אלרואי אינה קורסת לאחד הקטבים, אך גם לא מבקשת דרך אמצע פשטנית. הוא מנמק ומבסס את זכותם השווה של שני העמים לבית לאומי בארץ ישראל, כפי שנקבע בהצעות החלוקה של ועדת פיל הבריטית ב-1937 ושל עצרת האו"ם ב-1947. אבל, ומבלי להקל ראש בסבל ובעוול שנגרם לפלסטינים, המחבר מוכיח כי האחריות על אי מימושה של זכות זו על ידי הפלסטינים מוטלת בעיקרה על ההנהגה הפלסטינית:

"הפליטות, הבריחה והגירוש הם בראש ובראשונה תוצאה טרגית של הנהגה ערבית כושלת ומופקרת, שלא השכילה להכין את החברה הפלסטינית לרגע ההכרעה, סירבה לקבל את ההחלטה מספר 181 של האו"ם, יצאה למלחמה והפסידה. האוכלוסייה הערבית בפלסטינה-ארץ ישראל הייתה הראשונה לשלם את מחיר הפקרותה ותוקפנותה של הנהגתה שלה" (עמ' 271).

 

למעשה, החברה הפלסטינית הגיעה למלחמת 1948 חבולה מבפנים בעקבות החלטת הנהגתה לצאת למרד נגד הבריטים ולהתקפות על היישוב ביהודי בשנים 1939-1936: "מלבד המאבקים בבריטים וביהודים התחולל בחברה הפלסטינית טרור פנימי, שתוצאותיו היו מרחיקות לכת הרבה יותר. גל טרור הביא לחיסולה הפיזי של העילית הפלסטינים ושכבת ההנהגה שלה". זאת לעומת החברה היהודית, שהגיעה למלחמה "מאורגנת ומלוכדת יותר" (עמ' 281).

***

"בניתוח היסטורי קר", מסכם אלרואי, "אפשר להבין כיצד ניצחו היהודים במלחמה והקימו מדינה; אך בזמן התחוללותם של האירועים עצמם לא ניתן היה לצפות את התוצאות... המפעל הציוני עמד על בלימה ותבוסה תביא עמה שואה נוספת וגירוש מארץ ישראל" (עמ' 282).

 

הנכבה של הפלסטינים שנפלטו מהארץ וגורשו ממנה, לפי תפיסה זו, היא תוצאת המלחמה שהנהגתם הובילה אותם אליה. "זהו המחיר המוסרי הבלתי נמנע של הציונות, שבלעדיו לא הייתה קמה מדינת ישראל; אבל זהו גם מחיר סירובה של ההנהגה הפלסטינית לתוכנית החלוקה" (עמ' 283).

 

עצוב וכואב להיווכח עד כמה דורכת החברה הפלסטינית במקום מאז ועד היום. תושבי מג'דל שנשאו את ראשיהם הכרותים של ליבקה, יצחק ויורק ברחובות העיירה גורשו לאחר מכן לעזה. לא יהיה זה בלתי סביר לשער שכמה מצאצאיהם היו בין עורפי הראשים ב-7 באוקטובר 2023. שוב ועדיין, הנהגה אלימה, קיצונית וסרבנית דוחה את הפתרון המתבקש של שתי מדינות לשני עמים ומובילה את הפלסטינים ברצועת עזה – חלקם בכפייה וחלקם ברצון – למשטר של טרור פנימי וחיצוני.

פלטים פלסטינים ב-1948. חברה שדורכת במקום (מקור: ויקיפדיה)

 

הנהגה שנויה במחלוקת

אלרואי טוען כי בשונה מהחברה הפלסטינית המפוררת, החברה היהודית נכנסה למלחמה כשהיא מאופיינת ב"סולידריות ותמיכה בלתי מסויגת בהנהגה ציונית אחראית, שקיבלה החלטות אמיצות ונכונות" (עמ' 282). למעט הרישא (סולידריות), המשך המשפט הוא נקודת התורפה של הטיעון. מנהיגותו של בן גוריון הייתה שנויה במחלוקת מימין ומשמאל וגם בתוך מפלגתו, מפא"י. לקו הניצי שהוביל מול הערבים היו חלופות. קו זה רק חיזק את ההנהגה הסרבנית בצד הערבי, שאף היא לא הייתה נטולת אופוזיציה.

 

כיום ברור לכל כי גם במלחמה הנוכחית הוכיחה עצמה החברה הישראלית כסולידרית להפליא, אך גם כי נכנסנו למלחמה תחת הנהגה שנויה המחלוקת בלשון המעטה, שבין יתר עוולותיה חיזקה את הפלסטינים הקיצונים על חשבון המתונים. השאלה עם איזו הנהגה נצא ממנה עומדת בעינה.

 

ב-12 באוקטובר, לאחר שהתמהמה ימים ארוכים בהקמת ממשלת החירום, קבע נתניהו: "לקחי גטו ורשה חקוקים בזיכרון הלאומי שלנו. שני ארגוני מחתרת יהודים, אחד של הימין ואחד של השמאל, לא השכילו להתאחד". עד היום חלוקים היסטוריונים מדוע לא התאחדו אי"ל ואצ"י ("ארגון צבאי יהודי" של הרוויזיוניסטים) בגטו ורשה. דבר אחד מוסכם על ההיסטוריונים: אנשי אצ"י העמידו תנאי אחד לאיחוד – שאחד משלהם יעמוד בראש הארגון המאוחד. בזאת נתניהו ממשיך את מורשתם: העיקר אינו האחדות, אלא שהוא יעמוד בראשה.

***

ב-23 באוקטובר קבע נתניהו כי "זו מלחמת העצמאות השנייה שלנו". לצד ההשוואות המתבקשות, ספרו של אלרואי ממחיש גם הבדלים חשובים. בעקבות מדיניות נכוחה, ב-1948 פונתה האוכלוסייה הבלתי לוחמת ממרבית יישובי החזית מבעוד מועד. בניגוד לימינו אנו, הישובים צוידו ככל הניתן בנשק הדל שעמד אז לרשות הצבא ונשארו בהם רק תושבים כשירים ללחימה כליבקה ויצחק, שתוגברו בכוחות מגויסים כמו יורק וחבריו הפלמ"חניקים. בזכותם, בתנאי פתיחה קשים בהרבה מהיום, ניצלו חיים רבים.

 

אמנם, בדומה לאותם זמנים, יהודים עדיין נרצחים ומותקפים על שום היותם יהודים וזכות קיומנו כעם עדיין נשללת על ידי גורמים רבים בעולם, החל מחמאס, דרך אירן ועד לאנטישמים ברחבי תבל. אך בשונה מגטו ורשה וממלחמת העצמאות, כיום העם היהודי במדינת ישראל אינו נתון באיום קיומי מוחלט. הרטוריקה של מלחמת קיום נועדה לטשטש את המחדל שעמד ברקע פריצתה, להצדיק את הקורבנות הרבים משני הצדדים ולהכשיר את הסרבנות להסכמים והסדרים שיביאו לסיום הלחימה.

 

ההשוואה המשולשת בין 1943, 1948 ו-2023 משקפת את כישלונה של המנהיגות הנוכחית של מדינת ישראל למלא את תפקידה ההיסטורי כמנהיגות יהודית וציונית בעת משבר קשה. בעדותו עוצמתית שנמסרה ימים ספורים לאחר השבעה באוקטובר, ההיסטוריון וניצול הטבח בקיבוץ בארי, אלון פאוקר, טבע את הביטוי: "הבית הציוני הראשון חרב", ותבע: "את הבית הציוני השני צריך לבנות חדש ונקי". לספר ולא נודע מקומם שמור מקום של כבוד בארון הספרים של הבית הציוני החדש שצריך להיבנות כאן. הסיפור שהוא מספר על איתור הנעדרים צריך לשמש מופת לקידוש כבודו וערכו של כל אדם. האופן שבו הוא מספר את סיפור המלחמה המכוננת שלנו צריך לשמש מקור השראה לציונות-הומניסטית, שמסרבת לוותר על כל אחד מחלקי המשוואה, ולמרות המתח ביניהם מתעקשת שאי אפשר לנו מבלעדי שניהם.

 

 

 גור אלרואי. מסע אישי לאיתור נעדרים (צילום אונ' חיפה)

ספרו של גור אלרואי, ולא נודע מקומם: שישה נעדרים בקרבות תש"ח, ראה אור בידיעות ספרים, 2023 (286 עמ').