נולדתי להורים שריצו את החיים כרצות אסירים את עונשם

 

הוואבן ( (vaben של אימא

במשך שנים רבות אימא בלעה כדור ואבן. אני זוכר אותה מקיימת את טקס הבליעה בשעת ערב מאוחרת. תמיד אותה שעה. לא ידעתי מדוע היא "נוטלת" את הכדור הזה, לא ידעתי שהוא תרופה. רק ידעתי שזה "הכדור של אימא".

 

טקס בליעתו היה משול בעיניי לפולחן. דימתיה עוקדת עצמה אל צלב, ובעודה עקודה עליו, מוציאה שאגה, שתלך ותימוג לאיטה. ואז אימא היתה משחררת אנחת רווחה. נותר לה עוד זמן קטן עד למועד השבירה של שתי קוביות מחפיסת השוקולד המריר, שאף הן היו חלק בלתי נפרד משגרת הערב המאוחר שלה.

 

עם הזמן נודע לי שוואבן מיועד להרגעה במצבי מתח וחרדה. לא ידעתי אז, בעודי ילד, שהמתח והחרדה נובעים מאבי, בעלה. לא העזתי לחשוב שהוא המקור למתחיה ולחרדותיה. אפשר לומר שנחרדתי מהמחשבה הזו.

 

אינני יודע אם אימא היתה מודעת לתופעות הלוואי הכרוכות בנטילת התרופה, ואת הסיכונים שיש בבליעתה. כך או כך, לא היו ערב או לילה ללא הוואבן והשוקולד.

תלותה של אימא בוואבן הפכה להתמכרות לו. לא חושב שהיא חשבה להיגמל ממנו.

 

קראתי כי "שימוש ממושך בוואבן עלול לגרום לשינויים בדפוסי התנהגות ולמחשבות טורדניות." תופעת אלו פסחו על אימא. לא זיהיתי אצלה אף חריגה מדפוס ההתנהגות הקבוע שלה. היא לא חרגה מהרגליה הקבועים ולו כזית.

***

לא ייאמן כי ייתכן, אבל אכן כי כן: במשמרת השנייה, המאוחרת, של חייה, והיא כבר עמוק  בגיל השלישי, עבדה אימא במקצוע השני שלה (היא היתה אחות בהכשרתה ואחות רחמנייה בלבה ובנשמתה) - פדיקוריסטית. כדי לבצע את עבודתה נדרשו ממנה לא רק ריכוז עילאי אלא בעיקר דיוק מרבי בשימוש במכשירים העדינים, כדי לא לפצוע, חלילה, את אצבעות מטופליה או להכאיב להם בקיצוץ יתר של ציפורניהם. אימא הצליחה לבצע את עבודתה בדיוק חרוץ - חרף שימוש רב שנים בוואבן.

 

תמיד ידעתי שאימא שלי יוצאת מהכלל בתחומים רבים, אבל עד כדי כך - שאף לא אחת מתופעות הלוואי של השימוש בוואבן לא באה בה לידי ביטוי, זאת אינני יכול להבין.

***

לפעמים משהו בי מבקש להניח על  קברה שקית קטנטנה ובה כדור ואבן אחד. מי יודע, אולי היא עדיין לא יכולה, או לא רוצה להיגמל. אם לא יועיל- לא יזיק.

 

ואבן -  אף לא אחת מתופעות הלוואי לא דבקו באמא (מקור:alpha-med.co)

 

אבא הולך מהיריד

את שתי המלים הראשונות בכותרת הכרתי כילד. אבא הולך. את המלה "יריד" לא שמעתי עד נעוריי. בראשונה שמעתי אותן מפי אבי, כשאמר - לא אחת -  "אני כבר הולך מהיריד".

 

לימים הבנתי, כי אבא, שמעולם לא נהנה מזריחת השמש, בחר לחשוף עצמו, בהודאה כנה, שהוא הולך אל שקיעתה. הסתכלתי במילון. משמעות המלה אוששה בי את התחושה שהתעוררה בי. אבא בחר, בייאושו, לא להשתתף בשוק החיים הססגוני. דבר לא קסם לו. דבר לא פיתה אותו. הוא לא נזקק לדבר מעבר לצרכי הקיום הבסיסיים. לאחר שנפטר, גיליתי בארון הבגדים שלו ערמות של חולצות חדשות, פקעות רבות של גרביים חדשות, לבנים רבים שמעום לא לבש. את הרוב קיבל כמתנות, חלק מהן רכשה עבורו אימא, שאף היא לא הצטרכה דבר. הוא  טבל באפרוריות החיים. לימים - שקע במרה שחורה. מעולם לא ראיתי אותו צוחק. חיוכיו היו נדירים כחסד. איש קשה – בעיקר לעצמו - היה אבא. מריר. מיוסר. הוא כעס מאוד על החיים.

 

את המשפט "אני הולך כבר מהיריד" אמר בכל פעם כשנקרתה לו הזדמנות לטייל, לראות הצגה, לאכול במסעדה. לשמוח. ההימנעות שלו הייתה ויתור. הוויתור - כניעה. יותר מאשר היה אב קמצן כפייתי, הוא היה בררן חסר תקנה. ותמיד ברר ותמיד בחרר בהימנעות. בוויתור. בכניעה. לא פשוט היה לדבוק בחיים של שמחה ושל תקווה בעודו חוסה עליי את כנפי הברזל החלודות שלו, שלימים התבררו לי כעשויות מפלומת אפרוח.

 

"הם נולדים ומאכלת בליבם", כתב המשורר חיים גורי. נולדתי להורים שריצו את החיים כרצות אסירים את עונשם (בעיקר אבא). לך תתפתח כאדם שנפשו הדקה בריאה; לך תדע לנווט עצמך אל מקום שבו המייתן החלשלושה של יונים שקטות מעידה על ליקוטן את גרגרי האור המעטים. ובכלל- היכן יש יונים?

 

כשאבא אמר שהוא הולך מהיריד נשבעתי שלעולם לא אלך בעקבותיו. לא אזרתי אומץ להניא אותו מהליכתו או לנסות לשכנע אותו כי יש המון דברים שאפשר ליהנות מהם ביריד.

 

אילו יכולתי, הייתי מבקש מילדים של הורים שלא יודעים באיזה אופן הם פוצעים את נפש ילדיהם לא רק במלים שלהם אלא באופן התנהלותם בעולם, בהשפעתו המצמיתה של הרפיון האנושי שלקו בו, הדכדוך הקיומי, אי האמונה באדם באשר הוא, בעתיד לבוא. בחיים.

 

אבא לא הלך מהיריד. הוא בחר לעצמו פינה נסתרת, בשוליו. הסתפק בחיים האפורים והקטנים, בתה חיוור עם קרקר, ברטינות עמומות על דברים של לא-כלום, בשתיקות זעופות.

 כמה טוב שהיריד שוקק. ואין סיבה ללכת ממנו לשום מקום.