המשך פרוטוקול ישיבת מזכירות התק"ם, (28.8.93) שבו מציג אריק רייכמן, המזכ"ל החדש, לראשונה את הקרקע כמרכיב בהחזר החובות. אמא אדמה על השולחן

 

זהו פרק שני (ואחרון) של פרוטוקול מזכירות התק"ם שבה נציג אריק רייכמן את תוכניותיו, טרם כניסתו לתפקיד מזכ"ל התנועה.

אריק רייכמן: "כל השינויים שמתרחשים היום מלמדים שאיננו יכולים לבדל את עצמנו מהסביבה. אם נעשה כן – נישאר בלי הדור השלישי. אנחנו צריכים להתחבר אל הסביבה החיצונית, אפילו אם מישהו חושש שההתחברות הזאת תחרוץ את גורלנו. אין מכך מנוס, כי איננו כת וגם לא חברה דתית סגורה.

 

עם זאת, צריך עוגן ואמונה. גם חברה עסקית, כפי שהוכח במחקרים שנעשו על מערכות פוליטיות וחברתית, לא תוכל לשרוד, אם חרף השינויים שעליה לעשות, אין לה אמונה ועוגן להיאחז בהם.

 

העוגן שלנו הוא הערבות ההדדית. זאת עובדה. זה לא דבר שמשהו המציא. יתר הדברים ניתנים לשינוי וצריך לעודד את השינויים, לא להיבהל מהם. שינויים לא נעשים ממזכירות התנועה. מעצם טבעם הם יכולים להיעשות רק מלמטה. תפקיד המערכת המרכזית, לעניות דעתי, זה לעודד את השיניים ולא להיבהל מהם.

 

אין הסדר בלי קרקעות

אתמקד בארבעה דברים, שעמם עלינו להתמודד:

הדבר החשוב ביותר זה פתרון הבעיה הכלכלית. גובה החוב הנדרש לסילוק בתק"ם, לצד פתרון הבעיה הסוציאלית, על פי הנתונים שאני קיבלתי, הוא 2.5 מיליארד ₪. אם נוסיף לזה את הקיבוץ הארצי שעל כל חבר חובם כפול משלנו - ואינני יודע אם זה משמח פה מישהו - נגיע להיקף של כ-5 מיליארד ₪. אם מישהו יאמר שזה יותר מכך - אלך אתו.

 

השגיאה שאסור לחזור עליה, היא מזעור ממדי הבעיה. כאילו שזה יהיה יותר קל. עשינו את השגיאה הזאת פעם אחת ואנו מצויים היום בנקודה הרבה גרועה ממה שהיינו ועם השחיקה שחלה מאז.

 

לא חשוב כרגע המספר המדויק, אבל לא צריך למזער אותו, אלא למקסם אותו. אז אומרים שאין בעיה עם חוב כזה, כי ממילא לא משלמים אותו. שמעתי כבר את הסיפור הזה. אנחנו כבר כולנו יודעים שברמת חוב כזאת אין צמיחה, אין תקווה ויש ייאוש. אין שום סיכוי שמערכת תוכל לקיים את ההשקעות הדרושות לצמיחה מבלי לסלק את עודף החוב על הנכסים.

 

הרושם הראשון שקיבלתי במנהלת ההסדר ובבנקים הוא שהם מחפשים תירוצים איך לא לדבר על התוכנית המשלימה להסדר, כי נוח להם במצב הזה.

החוב שלנו הוא הנכס שלהם. בשבילנו הוא לא נכס, הוא נאחס. ואני אומר שהחוב הזה לא ישולם לעולם אלא אם יסולק בדרך לא קונבנציונלית. אין עוד אח ורע בהיסטוריה של מדינת ישראל לגוף שבא עם סדרי גודל כאלה ושל חוב ביקש מחילה. אם אתם יודעים, אז תגידו, כי אני לא יודע. (קריאת ביניים: 'כל גוף אחר פושט את הרגל וגמרנו').

 

אנחנו צריכים לבוא עם תוכנית לא שגרתית שמתבססת גם על נכסים שיש לנו. אני אומר בלי להיכנס לפרטים: ההסדר חייב להיות כלל תנועתי; הוא חייב להתבסס על נושא הקרקעות. אינני רוצה להיכנס לפרטים, כי גם כשאני נכנס לא מבינים אותי בסוף.

 

לפתרון החדש צריכים להיות שלושה שותפים: הקיבוצים, הבנקים והממשלה. אבל הציר המרכזי חייב להתבסס על נושא הקרקעות שהן הנכס בעל הערך האמיתי שיש לנו; אי אפשר להגיע לשום פתרון בסדרי הגודל האלה מבלי להשתמש בנכס הזה. ואני מזהיר את עצמנו מפני פתרונות אחרים שיזרקו לנו ונתגלגל עוד שנה.

 

ואפילו אם היו אומרים לנו: 'בואו נמחק לכם חלק מהבלון המפורסם, מעודף החוב הבלתי מוסדר', הרי הבעיה היא לא רק אריתמטית, זאת בעיה מורלית. אנחנו חייבים להגיע לפתרון ברור ומוסכם בתקופה נראית לעין כי השחיקה החברתית והמורלית היא בלתי אפשרית. אנחנו חייבים להראות לחברים שיש מוצא ולכן יש צורך בפתרון כולל. ופתרון כולל בסדרי גודל כאלה, לאיכול להיות בלי קרקעות. ממילא עוד נדבר על זה. אבל כשאני מדבר על תוכנית, לפי הערכתי תהיה תוכנית בעוד שלושה חודשים. תוכנית, לא רעיון.

מי שאוהב להשתמש במילים מפוצצות, זאת אסטרטגיה.

אריק רייכמן. לא משאירים אנשים על הקרח (מקור: מוזיאון תנובה)

 ***

לא כל הקיבוצים יחזרו לאפסנאות

הנושא השני רבותי הוא צמיחה. שום דבר לא יזוז אם המשקים לא יגדלו. הנושא של החוב עצמו הוא תולדה של חוסר מנהיגות מתאימה ושגיאות גדולות שנעשו, בהן נטילת מטלות שלא היו בדיוק מענייננו כתנועה וכקיבוצים. ישנו גם נושא הנשך מהבנקים; יש צירוף של גורמים לא מעטים ולא כדאי עכשיו לנתח אותם.

 

 אחד מהם, מהחשובים ביותר, הוא חוסר מנהיגות. צמיחה היא קודם כל יזמות ומנהיגות. אם במשק אין כמה אנשים ולפעמים נחוץ מספר מועט, שיוכלו לעבוד בלי לקצץ להם את הכנפיים ולא להחליף אותם אחרי שנתיים, אז נשאר תקועים. צריך להסתגל לאופי מחשבה שונה, כי אנחנו נמצאים במערכת תחרותית. אנחנו כבר לא יכולים להיות במשק אוטרקי. אנחנו חייבים ללכת להתמחויות ולהשתלבויות, לטפח אנשים מכל גווני הקשת ולאפשר להם לצמוח. המנהיגות בתוך הקיבוץ היא הבעיה המרכזית. אין לאף אחד פתרונות מלמעלה. עם כל הכבוד לתנועה ולכיסא שאולי אשב עליו, צריך לדעת את מגבלות הכוח. זה נושא מרכזי שמחכה לפתרון שאיננו זבנג וגמרנו.

 

ישנו הנושא של משקים שלא מתאזנים בשוטף. צריך לעשות הכל כדי למנוע נפילתו של קיבוץ כזה. את הכל במידת הגבולות. אבל אין גם להוציא מכלל חשבון - אחרי שאתה משוכנע שאין רצון קיום אמיתי ואין שורשים או שהם רקובים במקומות מסוימים  - להימנע מהמסקנה שקיבוץ כזה לא חייב להישאר על המפה. אני אומר בפירוש: אם תבחרו בי אינני מתחייב להחזיר לאפסנאות את אותו מספר קיבוצים שאני חתום עליו: אולי יותר ואולי פחות. הדבר הזה מחייב דיון ולפעמים הפתרון בהחלט הוא פתרון קשה.

 

ומה שמטריד אותי בפתרון כזה הוא שאין בו תשובה לחברים. זה הדבר שהכי מציק לי כי אוי ואבוי לנו אם נשאיר אנשים על הקרח. אוי ואבוי לכולנו. כשאין מכשיר פיננסי, אתה תלוי ברצונם הטוב של האחרים. אני יודע ש[חברי הכנסת] אלי [גולדשמידט] וחגי [מירום] עוסקים בדבר שהוא מלאכת קודש. זו החקיקה האמורה להגן על החבר מפני הנושים שלו. אני אומר מלאכת קודש, אבל זה לא מספיק. נצטרך משאבים לזה". 

 

 אפילוג קצר

בשנתיים (1993-1995) שהיה אריק רייכמן מזכ"ל התק"ם, קיימתי עמו כמה ראיונות, כדבר שבשגרה. ואולם הריאיון החשוב יותר, מבחינתי, התקיים עמו כמנכ"ל תנובה, שנתיים לאחר עזיבתו את התנועה.

 

לפני "השלום והמה נשמע", הוא התיישב ושח אלי לפי תומו: "תשמע, אני לא מאמין ב'סיפור הזה' [בקיבוץ, ע.ד]. אנחנו צריכים לדאוג שלוותיקים תהיה פנסיה. הצעירים יסתדרו בעצמם..."