כמה תוכניות שהציג אריק רייכמן בישיבה בה פרס את משנתו כמזכ"ל התק"ם החדש, נחשבו לימים לקו פרשת מים בתולדות התנועה והקיבוצים. פרוטוקול מ-28.8.93 בשני חלקים 

 

לא יודע כיצד, אולי זה שורשר אלי בטעות, אבל יום אחד, לפני כשנה, הופתעתי למצוא בתיבת המייל שלי קובץ מחשב עם כמה קבצי משנה שכללו פרוטוקולים של ישיבות מזכירות התק"ם (איחוד+מאוחד) ושל עוד מיני ועדות וארגונים תנועתיים משנת 1993.

 

אולי התכוונו לשלוח אותם למישהו אחר וקפץ שמי. זה קורה במשלוח לא זהיר של דואר אלקטרוני: אחרי הקלדת שתי האותיות הראשונות מופיע לעתים שם אחר בעל אותה קידומת וזוכה במה שלא יועד אליו.  

***

בעוברי על החומר, צד את עיני במיוחד פרוטוקול של ישיבת המזכירות הרחבה של התק"ם מיום 29.8.93 שהתקיימה - כמו כל הישיבות של הפורום הגדול הזה - בחדר הישיבות של הנהלת תנובה במגדל רסקו, הסמוך לבית התנועה ברחוב דובנוב.

 

 ולמה דווקא הפרוטוקול הזה?

א.   כי נכחתי בישיבה. כעורך השבועון התנועתי הורשיתי להשתתף בישיבות המזכירות "ולהוציא מהן" דברים בעלי עניין לקוראים. מוקי צור היה המזכ"ל דג'ן (אהרון דגן) היה מזכיר הפנים ואינני זוכר שאי פעם הוגבלתי או נמנע ממני לכתוב איזה דבר מתוך הישיבה. אם משהו צונזר, זה היה משום שבעצמי שמתי על עצמי מגבלה.

 

ב.   כי זאת הייתה הישיבה שבה הוזמן אריק רייכמן (גליל ים) - שהיה מועמד יחיד לרשת את מוקי צור עם סיום כהונתו – להציג את משנתו הקיבוצית והתנועתית. רייכמן – שניהל במשך שנים רבות את מפעלי גרנות - לא מילא קודם תפקידים מרכזיים בתנועה ולא הרבה להתבטא בנושאים תנועתיים. ממרחק של שלושים שנה, אפשר לומר כי כמה מן הנושאים שהציג, יהוו קו פרשת מים בתולדותיה של התנועה: למשל, הפיכת קרקעות חקלאיות לנדל"ן; האפשרות שיפורקו קיבוצים שלא ירצו או לא יוכלו להמשיך בדרך הקיבוצית, או תמיכתו בהפרטת מערכת השכר, שהביע בישיבה מאוחרת יותר. 

 

ג.    עניין שלישי הוא, כי עכשיו עומד להיכנס לתפקידו מזכ"ל תנועה חדש, ליאור שמחה מנצר סרני, שנבחר לאחר התמודדות מתישה ומעניין לראות איך זה היה אז, כשמזכ"ל נבחר לתפקיד, מבלי שהיו מתמודדים מולו.

***

נראה כי היו כמה סיבות להיותו של רייכמן מועמד יחיד: הוא נחשב למנכ"ל דומיננטי; שלא כמו כמה ארגונים כלכליים אחרים, ארגון גרנות  שבראשו עמד, לא הסתבך בחובות וזה נחשב לזכותו. בנוסף, אחרי אהרון ידלין ומוקי צור - מזכירים שבאו מתחום החינך והרוח, והתקדרות ענני משבר החובות - הכמיהה היתה למזכ"ל מנהל "שיידע לדבר עם הבנקים". זה התלבש טוב על אריק רייכמן. עמדותיו זרמו עם רוחות ההפרטה שהחלו לנשב בעוז בקיבוצים. 

אריק רייכמן. מהפכה בשנתיים (מקור: smc-group.co.i)

***

כאמור, דבריו, רייכמן העלה נושאים שבעבר הס היה מלגעת בהם, חלקם אפילו נחשב לטאבו.  

 

אינני יודע כמה מן המשתתפים בישיבה ירדו למשמעותם של דבריו לגבי השימוש בקרקעות הקיבוצים כמרכיב בהסדרת החובות. גם לי הם נראו סתומים משהו. איש לא חשב אז על מהפך שבו קרקע חקלאית "תימכר" לצורך החזר חובות. איש גם לא חשב על בג"ץ הקרקעות שיבוא מקץ עשר שנים ויחולל סערה ציבורית נגד הקיבוצים; או על כך שעניין הקרקעות החקלאיות יעיב מעכשיו עוד יותר על היחסים בין הקיבוצים לשכניהם; ושחלק מהתוכניות לשיוך הבתים לחברים לא יסתיימו גם אחרי שלושים שנה. התברר שהיחסים עם אמא אדמה, הם יחסים מורכבים.

 

אמירה אחרת של רייכמן שדווקא הובנה במלוא משמעותה, הייתה: "אינני מתחייב להחזיר לאפסנאות את כל הקיבוצים שאקבל". כלומר, ישנה אפשרות שיהיו קיבוצים שיפורקו או יתפרקו. חברים הביטו זה בזה מופתעים, אבל הייתה שתיקה כללית.

עם זאת,  סנטה יוספטל, מזכירת התנועה (והח"כית) המיתולוגית מגלעד - שישבה לידי, לחשה  במבטאה הייקי: "עֶסְרָא, יש לנו בָּיָה (בעיה)!".  

 

מבחינת סנטה "הבעיה" נפתרה בחלוף שנתיים. במחצית הכהונה של רייכמן כמזכ"ל, פרץ משבר ניהולי בתנובה ("פרשת הסיליקון"). המנהל יצחק לנדסמן מאיילת השחר, נאלץ להתפטר ורייכמן עזב, לאחר שנתיים, את תפקיד מזכ"ל התנועה, כדי לעלות בשנת 1995 על עגלת תנובה. גם זה היה אירוע תקדימי.

 

***

פרוטוקול מישיבת מכירות התק"ם, 29.8.93 (א)

המזכ"ל מוקי צור: "ב-23 בספטמבר יהיה תהליך שבו, אני מקווה, אריק רייכמן ייבחר למזכיר התק"ם. חשבנו שמפאת העובדה שאין התמודדות, בגלל שהוא נשאר יחיד בשטח, נפגעה היכולת של החברים להכיר מכלי ראשון את הדברים שמעסיקים אותו. במשך הרבה זמן חשבנו שראוי שתתקיים פגישה של המזכירות עם אריק בטרם הבחירה. אריק, בוא לכאן, לבמה, תתרגל לעמדה הזאת".

 

אריק רייכמן: "תעזרו לצרידות שלי על ידי האזנה קשובה. זה גם מחמת ההתרגשות וגם מהעובדה שאני עכשיו מצונן. במבוכה שבה כולנו נמצאים לנוכח המשבר שהולך ומחריף בשנים האחרונות, ישנן שתי קבוצות של פתרונות.

 

האחת, של אלה ששוללים את הרעיון הקיבוצי וכמהים להפוך את המערכת הזאת למערכת של קהילה, תוך התפרקות מהסדרי הערבות ההדדית.

 

ישנה קבוצה אחרת שנאחזת בקרנות המזבח ורוצה לשמור על החומות שהקיפו אותנו מאז ייסוד התנועה הקיבוצית...

 ***

לי נראה שהשינויים הם יותר חזקים מכולנו, והם בלתי צפויים. אומר את דעתי לגבי הדברים שבהם צריך להתמקד.

 

קודם כל ביחס ל"אבדה התקווה", או הרצון לפרק את המערכת: זה לגיטימי, אבל בלתי אפשרי. והיות וזה בלתי אפשרי (ואני לא מדבר על עין זיוון שהוא קיבוץ חד-גילי קטן), אני אומר שבישוב ותיק אין להעלות על הדעת רעיונות של פירוק. חבר שבילה את כל שנותיו במערכת של הערבות ההדדית וזה הגרעין הקשה שלנו, זכאי שהיא תמשיך ותתקיים. וכשאני אומר ערבות הדדית אני מתכוון לכל המכלול.

 

לא יעלה על הדעת לבוא יום אחד ולהגיד לחבר: ממחר בבוקר אתה חופשי לנשפך. זה בלתי אפשרי, עוד אף אחד לא מצא את הפטנט איך לעשות את זה. ולכן, היות והנושא הזה הוא לא מציאותי, אין גם לחשוש מפניו. אני חושב שהערבות ההדדית היא עובדה שאנחנו חיים הייתה. איננו יכולים להתפרק ממנה.

אז בואו נראה איך עושים את זה הכי טוב.

 

המחנה השני זה המחנה של 'שומרי החומות', שמבקשים לשמר את כל מה שהיה פעם. אין כמעט אף נושא שנכתב בתורה הקיבוצית, וזו נכתבה לפחות לפני 1948, שאיננו דורש שינוי, בחינה או חשיבה מחדש.

מוקי צור. מנהלים במקום מחנכים (מקור FB)

 

קץ עידן המשימות

 אציג כמה דוגמאות: אמרנו שהעבודה השכירה היא 'פוי', כי למדנו את מרקס ושם ישנה התיאוריה של הערך העודף וכולנו היינו פעם מרקסיסטים. אולי לא האיחוד אבל אנחנו בקיבוץ המאוחד, ינקנו עם חלב את האמונה במשטר הריכוזי הסוציאליסטי-מרקסיסטי.

הנחנו שהערך המוסף שמופק מעבודת הפועל הוא ניצול של הקפיטליסט ואמרנו שהתנועה הקיבוצית, כחברה חופשית לא מנצלת, סוציאליסטית, לא יכולה להעסיק עבודה שכירה.

 

כלום יעלה על הדעת היום, בימי התעשייה המתקדמת והתקשורת וההתמחות, שאפשר לקיים מפעל תעשייתי בקיבוץ בלי עבודה שכירה? זה לא ניתן.

 

יש נושא שקוראים לו חברה משימתית. חרטנו על דגלנו את המשימות של המדינה בדרך. האם הדבר הזה עומד במבחן המציאות היום? אפשר להציג דוגמאות אין ספור של שינויים שחלו במציאות סביבנו. איננו יכולים להישאר תקועים במושגים שאבד עליהם כלח, עם כל הכבוד למה שהם חוללו בעבר ולשורשינו בהם.

***

מ-1948 קרו ארבעה דברים מרכזיים שכמערכת קיבוצית, לא נוכל להתעלם מהם.

מלחמת השחרור הסתיימה ב-1949 ואם היינו בעת ההיא חברה מובילה ומשימתית, מישהו חשב אז שהמדינה עושה את זה יותר טוב ואינני יכול ללומר שהוכחנו את ההפך. ראו את פיזור האוכלוסייה בגוש שגב, או במקומות אחרים. את זה עשתה המדינה.

הדבר השני שקרה הוא ההתפוררות של המערכת שחלק מאתנו לפחות התרפק עליה. זאת המערכת הסוציאליסטית המרכזית גם בארץ וגם בחו"ל. להתפרקות שלנו, לפשיטת הרגל של המערכת הזאת, יש השלכות קשות על האמונה בדרך הקיבוצית.

 

והדבר השלישי, החמור מכל, הוא ההתפרקות של הערבות ההדדית. לערבות ההדדית אין ערך בלי מכשיר גיבוי פיננסי. בלי זה אי אפשר לעשות איתה כלום, היא מילה ריקה מתוכן.

 

ואם כל התנועה הזאת לא יודעת היום איך לפתור בעיה של קיבוץ שהגיע אל פת הלחם שלו, כוונתי לא לקיבוץ, אלא לחבריו שהם יותר חשובים מהקיבוץ, אז יש בעיה.

 

אנחנו עלולים לעמוד בפני מצב של קיבוצים שאין לחברים ביטוח סוציאלי ואין להם שום פתרון, אחרי עשרות שנות קיום בקיבוץ, אז שום דבר שנעשה אחר אין לו ערך.

כיום, זאת עובדה נחרצת שנשארנו בלי כלי מרכזי תנועתי פיננסי. זאת אחת הבעיות הכי קשות שלנו, כי כל מי שמדבר על פעילות תנועתית חייב לדעת שלא ניתן לבצעה בלי מכשיר פיננסי עצמאי. את זה יודע כל בוגר של קורס מרכזי משק. זה מדאיג, כיוון שכרגע אין לי שום פתרונות, אני רק מציג  את הבעיה.

 

והדבר הרביעי , זה השינויים הסוערים סביבנו: השינויים, הטכנולוגיים והמדעיים, שלא יכולים להשאיר אותנו אדישים. הבנים שלנו הם שונים מכפי שהיינו. הם רואים את כל העולם – התקשורת, המדע - דברים שמשנים סדרי חברה ועולם".

 

(פרק שני בהמשך)