עם כל החשיבות של הפוליטיקה המפלגתית, לא בידה יש מפתחות לקיים את החברה והמדינה. ראינו את זה עכשיו לאור הבלהות של המשבר הנוכחי

מערכת הבחירות לתפקיד מזכיר התק"צ הסתיימו בבחירתו של ליאור שמחה לארבע שנים. קצת חששתי ולכן כל כך שמחתי לתוצאות.

האירוע עצמו, כמו גם הראיונות שנתנו המועמדים, על רקע הימים הנוראים הפוקדים אותנו, מביאים  אותי אל הדיון הבלתי נמנע על התנועה ועל הקיבוצים. עוד לרקע הדיון הזה נוספו הריאיון שנתן ניר מאיר למוסף עיתון ה"ארץ" ואולי גם מאמרו של יניב גולן על החוט הדק שבין מנהיגות לעיתונות. אני סבור שהונח בפנינו סדן ענק, עליו ניתן וגם צריך לרקע מחדש גם את ההבנה, וגם את הציפיות מהנהגה על דרכן של הקיבוץ ודרכה של התנועה בימים הבאים.

על השאלה מהו קיבוץ, מה ייחודו, מה תפקידו, ומכך גם השאלה מהי התנועה הקיבוצית, אין הסכמות. אני מודע לכך שכל מה שאגיד בנושאים אלה יהיו דברים שנויים במחלוקת. לגבי דידי אירועי השביעי באוקטובר 2024 הרימו מסך וגילו תמונה בלתי צפויה לרבים שהקיבוצים ותנועתם עומדים על אותם היסודות שנבנו לפני כמעט מאה שנים.  במה מדובר?

כדרך חיים לאדם, בחר הקיבוץ בדרך החיים הסוציאליסטית. דרך זו מובחנת כשיתוף בקניין, סולידריות חברתית וערבות הדדית בין אנשים. שמאל חברתי היא השקפה ודרך החיים הסוציאליסטית. בישראל נוצר כביכול שמאל אחר הנבחן על פי העמדה כלפי הסכסוך היהודי – ערבי. הפיגומים עליהם הוקמה חברה סוציאליסטית בישראל, דהיינו תנועת העבודה וההסתדרות הכללית, פורקו בעבור מולך הממלכתיות והשלטון המפלגתי. השלטון המפלגתי בישראל ראה בקיבוצים אבן נגף. כשניר מאיר נפרד כאילו מהשמאל, הוא עושה זאת כשבוי של התפיסה הפוליטית מפלגתית הצרה. הקיבוצים לעומת זאת, המשיכו וממשיכים לקיים בפועל את השמאל, עם ובלי מפלגות העבודה ומרצ.

לישובה של הארץ, שותפים ההתיישבות העירונית וההתיישבות הכפרית. בערים חיים מרבית היהודים אזרחי מדינת ישראל. מרבית השטח והמרחבים של המדינה מיושבים על ידי ההתיישבות החקלאית השיתופית, מושבים וקיבוצים. הם גם קיבלו על עצמם לשמור על אדמותיה של המדינה היהודית בבחינת "לעבדה ולשמרה". לקיבוצים יש את הכישרון להפוך פריפריה טריטוריאלית למרכז חברתי אנושי. שוליים יש בערים יותר מאשר במרחב ההתיישבותי הקיבוצי.

ההתיישבות הקיבוצית הייתה ערה לצורך להגן על הישובים וההתיישבות על ידי הקמת כוח מגן וישוב הגבולות.
ואכן ברגע של מבחן, היו הקיבוצים קו ההגנה וקו עצירה של המדינה. הניסיון החמאסי לחדור ולהשמיד את מרכזי הישוב היהודי, התרסקו בקרבות על הישובים. כמו בעבר שילמו הקיבוצים מחיר דמים כבד אבל מנעו מהחמאס לעבור אותם הלאה.

באותן שעות, ומיד לאחר מכן, התגלה למי שהאמין בגישה הממלכתית עד כמה שהיא חלולה. במקום שהמדינה חדלה מלתפקד התגלו מיד הכוחות החוץ ממלכתיים, שהם החברה הישראלית האמיתית, החברה האזרחית.
הלקח הזה, הוא שצריך לעמוד לנגד עיני המדינה כולה ושל התנועה הקיבוצית.
המשימה הגדולה וההזדמנות הגדולה שנוצרה עכשיו תוך המבחן הקשה היא לחדש את תשומת הלב והמעשה הדרושים כדי לתת לחברה האזרחית את מקומה הראוי. אותה חברה שהייתה המסד להקמת המדינה וסולקה כטרף ליסוד מדינה ממלכתית, פוליטית, מפלגתית – שתקום עכשיו מהריסותיה ותהיה שוב מסד איתן.

החברה הישראלית היא תלכיד של תנועות, ארגונים, מוסדות, צורות חיים. התנועה הקיבוצית היא אחד מאלה. ויש לה יחוד של השקפת עולם וכישרון מעשה מיוחד. התנועה נקראת עכשיו לקחת חלק בתוך וביחד עם כל שאר בית ישראל. לא כמגדל אור, ולא כמוכיחה בשער, לא בדברים, אלא במעשים. יחד עם זאת לשמור על ייחודה. זוהי הדרך להשתתף ולא להיבלע.

מהם הנדבכים שהתנועה צריכה לעסוק בהם לדעתי?
ראשית לכל הוא החינוך. כמעשה חדש אני מדבר, ולא בפעם הראשונה, על הצטרפות מערכת החינוך ובתי הספר של הקיבוצים והמועצות האזוריות הכפריות לרשת החינוך ההסתדרותית "עמל". רוח הרשת יהיה לאו דווקא חילוני, אבל כרוחה של תנועת העבודה ושל זרם חינוך העובדים.

הבית של רשת עמל היא ההסתדרות הכללית. ההסתדרות הייתה הליבה של תנועת העבודה. עם התעוררות החברה האזרחית שמענו כהפתעה חיובית את התייצבות ההסתדרות לתת כתף. מעבר לתפקיד התאגידי שלה. התנועה הקיבוצית נקראת לחזור ולהצטרף להסתדרות לחידוש הברית בין עובדים לבין ההתיישבות.
תנועות הנוער, שאחת מהן היא חלק מן ההסתדרות הכללית, שהתנועה הקיבוצית ניסתה לנתק את הקשר איתן או לפגוע בעצמאות שלהן, הן עכשיו מנוף אפשרי לצמיחה מחדש של הקיבוצים בעוטף. תנועות הנוער בארץ וברחבי העולם נקראות עכשיו לפרוץ מגבולות הקיבוצים העירוניים ובלי לנטוש אותם להקים גרעינים שיצטרפו לקיבוצים הכפריים. התנועה הקיבוצית צריכה לקרוא לתנועות הנוער וגם לתת להן גיבוי מלא, שלא כמו בעבר הלא רחוק.

החקלאות לא פסקה ולו לרגע אחד מלהיות חלק אורגני של הישובים, שיתופיים ומופרטים כאחד. החקלאות היא לא רק חלק מן המהות של הקיבוצים והמושבים אלא גם תפקידן הלאומי. החברה האזרחית שקמה עכשיו נושאת על כפיה את החקלאות כעין ברית חדשה בין הערים והכפרים. הברית הזו מחריגה את החקלאות מהיותה נחלת הקיבוצים והמושבים בלבד. זהו  חלק מהחוסן של המדינה ושמירה על ריבונותה.
ברית נוספת שקמה עכשיו לתחייה היא הברית שבין הקיבוצים וערי הפתוח. הקיבוצים אמנם לא עמדו בדרישה לקלוט לתוכם את גלי העלייה של שנות החמישים אבל מעולם לא הפנו עורף ליישובי העולים. בכל דרך אפשרית נחלצו חברי ובני המושבים והקיבוצים לתת כתף לתושבי המעברות, המושבים הצעירים ולעיירות הפתוח. נוכחנו כולנו עכשיו לדעת שהנתק בין הקיבוצים וערי הפתוח הוא מלאכותי. הזיקה והקשר ההדדי הם בליבם של כולם.  
צבא ההגנה לישראל בניגוד לפרשנות רווחת, היה ונשאר צבא העם. הוא אינו כור היתוך, אבל כור בו נצרפות השאיפות של בני ישראל כולם לקבלת אחריות משותפת על קיומה ובטחונה של המדינה. גיוסם של החרדים לצבא לא יהיה אבן נגף לנצח. מהמשבר הנוכחי בוקעים ניצנים חדשים של התגייסות החרדים. אל לנו, לכולנו ולחברי הקיבוצים, להפוך את גיוס החרדים למחלוקת ופילוג. להיפך, להמשיך ולהתמיד בדרישה ובקריאה לחרדים להצטרף אלינו.

כמה מחברי הטובים מתפללים ומקווים לחידוש השמאל המפלגתי. הם כותבים על התקווה להקים מפלגת שמאל חדשה שלתנועה הקיבוצית יהיה בה חלק חשוב. ניר מאיר מתגאה בכך שהוא התנתק ממפלגת העבודה ויצר קשר עם מפלגות שלטון אחרות. שימו לב חברי. עם כל החשיבות של הפוליטיקה המפלגתית, לא בידה יש מפתחות לקיים את החברה והמדינה. ראינו את זה עכשיו לאור הבלהות של המשבר הנוכחי. למרות מספר חברי הכנסת שניר מתפאר על היותם חברי קיבוצים ממפלגות שונות, תרומתה העיקרית של התנועה הקיבוצים לא הייתה אף פעם תוצאת כוחה הפוליטי במובן הצר של המושג.

חברי קיבוצים רבים, בצפון ובדרום, עזבו את בתיהם. לרבים מהם יש ספקות באשר לחזרתם. מאידך, צו השעה הוא, שבכל רחבי המדינה, בדרום ובצפון, יעמדו קיבוצים חזקים וצומחים. זוהי שעתם הגדולה של הקיבוצים והתנועה. לתנועה יש תפקיד חשוב בשובם של החברים לקיבוציהם. הכלים של התנועה הם חינוכיים וכלכליים. בכלים אלה נכללת הקריאה לתנועות הנוער, הליווי של חידוש מוסדות החינוך, השבת החקלאות למקומה,  חיי התרבות של הקיבוצים, וגם עזרה כספית. חידוש יכולת ההגנה של הקיבוצים, מחייב הקמה מחדש של מסגרת ההגנה המרחבית.

לפני סיום עוד מילה על האחדות והלכידות שלנו בתנועה הקיבוצית. המחלוקת בין קיבוצים שיתופיים וקיבוצים מופרטים נחשבת לפעמים כסוף דרכם של הקיבוצים. פתחתי בניסיון להגדיר את הקיבוץ ואת התנועה ואני דבק בהגדרות אלה. האם מישהו הופתע לדעת שלא היה כל הבדל בעמידה של בארי ועלומים לבין עמידתם של כפר עזה ונחל עוז. בכל הקיבוצים פעמו אותה הרוח ואותם הכוחות. למרות שהייתי בין מקימי הזרם השיתופי בתנועה, אני יודע שאנחנו תנועה אחת שהזרמים נועדו ליצור אותה כמסגרת משותפת ומכילה.
"הנה ימים באים"
בא לי להגיד, בואו נרתום את עצמנו למעשה הנדרש כדי שמדינת ישראל ועם היהודי יעלו וישגשגו.