אחרי המילה העשרים, יקיים רודי את טקס קבורת המילות הפרטי שלו, ונשמת עשרים תינוקות תפרח בפרחים שיפרחו באדמת הגינה שאותה דישן בעורלותיהם.

 

רודי היה אמור להתגאות במקצועו, אבל הוא התבייש בו.  מדי יום הרגיש את משמעות התחושה שהוא חי בעולם הפוך. בעוד אנשים סביבו מסוחררים בעיצומו של בולמוס קניות, מבועתים מהמחשבה שיחמיצו דגם חדיש של מוצר שהם לא זקוקים לו, הוא, רודי, הסתפק במה שיש לו. תמיד אמר: יש לי מעט אבל עבורי הוא די והותר.

 

היום השמיני להולדת תינוקות היה עבורו יום של שמחה. הוא היה יותר מזה: יום קדוש. ביום הזה נקרא אל בתי זוגות או משפחות שהביאו את בנם בבריתו של אברהם אבינו. רודי היה המביא. בחיוך נבוך, ביישני, היה נכנס אל מקום קיומה של הברית, מוציא מתיקו את ערכת המילה, בודק בעיון ובקפידה אם הכל במקומו, אביזרי הקיטום, החיטוי, הספיגה, מבצע סדרת נשימות עמוקות (הוא סיגל לעצמו עם השנים טכניקה של הסתרתן מעיניהם של אנשים). הוא אהב את האינטימיות החשופה של טקס המילה, שהוא, במו ידיו, מכתיר עצמו לאב הקדוש שלו.

 

רודי ידע שבמובן מסוים הוא איש המפתח במעמד המשמח, מעמד שהוא גם מעורר חשש - טבעי, מוצדק - שהרי כה זעירה היא העורלה ונדרשים זהירות מופלגת ודיוק מרבי כדי לא לפצוע או, חלילה, לקטוע...להרדים אסור והוא גם לא יכול, רק לאלחש וללחוש תפילה, שהכל יעבור בשלום ואף לא אחד מהנוכחים יתעלף חלילה. אלוהים ישמור, כדת משה וישראל.

***

איש מידות טובות הוא רודי. ישר באופן כמעט פתולוגי ועדין כריח לבנדר. גם אם יידרש להתייצב במקום רחוק בשעה לא סבירה מבחינתו לא יהסס ויבוא, גם אם זה יחייבו לדאוג לעצמו לסידור לינה. בשל חשיבות הדיוק והחשש מפגיעה, הורי ילדים המלים את בניהם מוכנים לממן את עלות הנסיעה של רודי, אשר לא אחת הוא נוסע מצפון הארץ (מקום מגוריו) לדרומה. שמו עובר מקצה הארץ עד קצה, כמאמר האומרים, כמוהל יוצא דופן במקצועיותו, בדייקנות ההסרה וגם במזגו הטוב, בנועם הליכותיו ובחוש ההומור החם והמרגיע שלו.

 

אין מילה אחת דומה לאחרת. יש מי שרוצים לשמור לעצמם את פיסת העור, יקרה וקדושה, בעוד אחרים מבקשים להיפטר ממנה, משל היתה כתם של כפירה על טלית של אמונה. לרודי היתה שקית מיוחדת. שקית העורלות. הוא שמר את תכולתה בפינה ייעודית במקרר, ולאחר כל טקס מילה, שבו לא רצו הורי התינוק לשמור לעצמם את עורלתו, הוא הוסיפה לשקית. הוא ערך רישום מסודר, וכשהגיע מספרן ל- 20 הוא ערך להן טקס קבורה פרטי, סמוי, בפאתה הצפונית של הגינה שטיפח סביב ביתו. הוא האמין . כי העורלות מיטיבות את האדמה, מדשנות, מעשירות ומשביחות אותה במינרליים חיוניים. כמו קומפוסט.

***

יום אחד נקרא רודי ונקלע לטקס ברית מילה בביתה של משפחה, אשר בין הורי התינוק התגלעה מחלוקת חריפה; האם התעקשה על קיום הטקס, האב התנגד לו אבל התרצה, כנכנע, ואמר שהוא לא שלם עם הטקס אבל ודאי לא ייעדר ממנו. כאשר קירב רודי את המאכלת שלו אל איברו האצבעוני של התינוק, אשר מילתו היתה עבורו כפולחן זר, הוא התיק את מבטו. יותר מאשר הרתיעה מהדם בחר האב לא לראות את המעשה הפגאני הזה, שראה בו מעין עבודת אלילים זרה ולא טקס יהודי מסורתי. דממה ארוכה שרתה על הבית, אשר טקס המילה בו נערך בפינת האוכל בו. לא היה צורך להשליך הס. הוא נכח שם, מוסכם בשתיקה. המתח חולל אותו. איש לא פצע פה. שקט. רודי מל.

 

-        קיבוצניקים, הא?

-        כן, ואתה?

-        גם.

כשסיים את מלאכתו, קרע את השקט בכי רך. האב לא התאפק "אמרתי לכם", אמר. "ידעתי". רודי הסביר כי הבכי הזה טבעי וצפוי ואין בו ביטוי לכאב או עדות לדבר חריג. גם דימום דק טבעי וצפוי. דמעות הציפו את עיני אם התינוק. פעם נוספת נוכח רודי בשוני בין אנשים. גם בין הקרובים ביותר לכאורה זה לזה.

 

באטיות, כדי למצות עוד בדקות אחדות את תחושת הסיפוק שהסבה לו היזקקות המשפחה לשירותו, אסף אל ערכת המילה את הציוד, מחטא את הטעון חיטוי, מקמט גזה ספוגה בדם, סורק את השולחן, מחפש אביזר, מוודא שלא שכח דבר. הוא חש  צורך פתאומי לבקש סליחה אם הכאיב, חש כמי שהמחלוקת בין ההורים נגרמה גם בעטיו, ומחק את הטקס הזה ביומן. יום  נוסף של מלאכת קודש נשלם. בעודו מתארגן ליציאה ביצע, כהרגלו, כמעט בהיחבא, את הפעולה הכמעט אחרונה שלו. הוא הכניס את פיסת העור על שקית ואת השקית הקטנה הכניס לשקית גדולה יותר, יודע שהוא לא יתבקש להותיר אותה כסימן וזכר למילה בבית שבו עצם קיום המילה שרוי במחלוקת.

***

כשיצא רודי אל גשם זלעפות, שבו יקנח החורף - כצפוי - את מכסת הגשמים העונתית, הוא חייך לעצמו בסיפוק. זה עתה הסתיימה המילה התשע-עשרה, אחת לפני זו שאחריה יערוך את טקס קבורת המילות הפרטי שלו, ונשמת עשרים תינוקות תפרח בפרחים שיפרחו באדמת הגינה שאותה דישן בעורלותיהם.

 

לפעמים, בלילות, כשנתקף תוגה, יוצא רודי החוצה, מתקרב אל המקום שבו, באדמה תחוחה מהמים שהוא מקפיד לתחחה באמצעותם, מצויות השקיות עם העורלות, מתכופף ולוחש, כנשבע, לא את המוות אני קובר באדמה אלא את החיים. ועוצם את עיניו ומדמה כל אחת מערולות לדמות התינוק שלה היה שייכת פיסת העור, טרם מילתו, ולפתע מתמלאת הגינה המון תינוקות ובבכיים המתוק והעצוב הוא מדמה לשמוע אותם לוחשים לו סבא רודי.... סבא רודי.... והוא, שכל חייו חי לבדו, נשכב על האדמה, מלטף את הגומות הגבשושיות, ובוכה.

 

 

 

 אחרי הברית רודי שמר לעצמו את העורלות 

והיה עורך להן טקס קבורה פרטי (מקור: ויקיפדיה)