נשים צעירות שראו בעיניים בלתי מזוינות את הלבן בעיניים של הרוע המוחלט, מתקשות לומר שיש לנו אויב ושיש טובים ורעים. מה לא למדנו מה-7 באוקטובר

ביד טבנקין נערך אירוע זום של שיח על המלחמה, שחלקו הראשון הוקדש להרצאות של שלושה היסטוריונים וחלקו השני למונולוגים של שתי צעירות מהנגב המערבי, אחת מבארי והשנייה משדרות. מה לא היה במפגש הזה? פולמוס כלשהו. היה זה מצעד של חמישה דוברים המהדהדים את השקפת העולם של מארגנת האירוע.

ההיסטוריון ד"ר אלון פאוקר חבר קיבוץ בארי, ישב במשך שעות ארוכות נצור בממ"ד, מפוחד מסכנת חיים מוחשית ומיידית, כאשר אסון נורא פוקד את קהילתו ואת עמו. החוויה מעוררת הטלטלה הזאת לא ערערה את השקפתו המדינית ולא עוררה אותו, ככל הנראה, לחשבון נפש. השבר הגדול לא סדק את אמונתו ב"פתרון שתי המדינות", שהוא ממשיך להטיף לו.

אילו נותר זמן לשאלות, הייתי שואל את אלון, האם הוא לא נחשף ב-7 באוקטובר למשמעות של העצמאות הפלשתינאית ברצועת עזה ולמשמעות של שכנות לישות פלשתינאית עצמאית? האם מה שהוא חווה לא גרם לו להטיל ספק בחזונו, ולנסות לחשוב מה המשמעות הצפויה ל"עוטף המדינה הפלשתינאית" אם תהיה כזו גם ביו"ש? מה צפוי, במקרה כזה, לתושבי "עוטף יו"ש", כלומר המיליונים שחיים בין חדרה לגדרה? האם לא למדנו דבר ממה שקרה אחרי שלושים שנה שבה רצועת עזה היא מדינה פלשתינאית עצמאית (לא רק מאז ההתנתקות אלא מאז הסכם אוסלו), וממה שקרה כאשר שטחי הרש"פ ביו"ש היו מדינה פלשתינאית עצמאית בין הסכם אוסלו למבצע "חומת מגן"?

אלון פאוקר. אירועי המלחמה לא השפיעו על החזון (מקור: .bracha-alpert.com)

***

 ההיסטוריון השני שדיבר היה ד"ר אביהו רונן. רונן פרסם לאחרונה ספר על קיבוץ כרם שלום ההיסטורי, שהיה מוקד של שמאל רדיקלי ואקטיביזם קיצוני, עד שהתפורר ולא נותר ממנו אלא אבק, והוא עדין שרוי בנוסטלגיה לימיו בכרם שלום. הוא מספר איך כבר אז הסתכל גם על הגבעה השניה, כלומר על הפלשתינאים בעזה. וגם היום הוא רואה גם את הגבעה השניה, כלומר הוא רואה גם את הפלשתינאים. הוא לא קרתני.

ואני דווקא מטיל ספק אם הוא באמת ובתמים מביט בעיניים פקוחות על הגבעה השניה. כי אילו הביט לעומק בגבעה השניה, הוא היה מבחין בתמיכה המוחלטת של הפלשתינאים בחמאס. הוא היה רואה את ההמון שרץ אחרי פורעי חמאס כדי לבזוז את היישובים שהותקפו ונערך בהם הטבח. הוא היה שומע את המחבל שמתקשר מאושר להוריו כדי לספר להם בהתרגשות שרצח יהודים ואת העידוד שקיבל מהם. הוא היה רואה את ההמון שמכה את החטופים שהובלו ברחובות עזה. הוא היה קורא את הסקר של חליל שקאקי בקרב הפלשתינאים ביו"ש, ולומד ש-90% מהם תומכים בטבח. הוא היה רואה שאין שום מחאה והתנגדות לשלטון חמאס. וזה לא רק כיוון ששלטון חמאס הוא דיקטטורה רצחנית. באיראן, שהיא דיקטטורה רצחנית לא פחות, המונים יוצאים לרחובות. גם בדיקטטורה של פוטין ברוסיה יש מחאות והתנגדות. וכך קרה גם בדיקטטורות רבות בעבר. ברצועת עזה אין ולא הייתה ולו מחאה קלושה נגד חמאס. כשהוא "רואה את האחר", הוא אינו רואה את המציאות הזאת. הוא רואה מהרהורי לבו. והוא מזהיר מפני הפשיזם שמאיים על ישראל.

ההיסטוריונית חוקרת השואה פרופ' חנה יבלונקה אמרה שהטבח לא צריך לאתחל את פרק ב' של הציונות, אלא את חלק א' של הישראליות. ככל הידוע לי, ישראל היא תולדה של הציונות והיא קיימת כדי להגשים את הציונות, כך שהצגת ניגוד בין הישראליות לציונות, לוקה בסתירה פנימית מניה וביה. אבל יבלונקה מסבירה את דבריה בכך שנטבחו גם ערבים ועובדים זרים, ולכן זו צריכה להיות תחילתה של בניית הישראליות החדשה.

יבלונקה יצאה נגד הטענה שהטבח היה אנטישמי ובטח נגד הטענה שההפגנות האנטי ישראליות בעקבות הטבח הן אנטישמיות, והיא אפילו הצדיקה את ה"קונטקסט" של נשיאות האוניברסיטאות והביעה אמפתיה לאותן נשיאות.

אם להגדיר בשתי מילים את דבריה של יבלונקה, ההגדרה היא – הכחשת האנטישמיות.

 ***

כאשר הטובחים פלשו מעזה למדינת ישראל ובמצלמות שלהם הם נשמעו מדווחים שחדרו ל"כיבוש" ונכנסו לקיבוצים והודיעו שחדרו להתנחלויות, הם צעקו "איטבח אל-יאהוד". והם התהדרו בכך שטבחו ביהודים. והעובדה שהם רצחו גם את העובדים הזרים ואת הבדואים, שבהם הם רואים משת"פים של היהודים, אינה משנה את המהות האנטישמית של הטבח.

וההפגנות האנטי-ישראליות, שהמסר שלהן היא שלילת זכות ההגדרה העצמית של עם אחד בלבד, העם היהודי, ושלילת זכות ההגנה העצמית אך ורק של המדינה היהודית, הן הפגנות אנטישמיות מובהקות. כאשר הם צורחים: "From the river to the sea Palestine will be free" , כוונתם שאין לעם היהודי זכות למדינה ולו בחלק קטן מארץ ישראל. יתר על כן, כאשר הם צורחים זאת אחרי 7 באוקטובר, הם עושים זאת אחרי שראו מה המשמעות של "פלסטיין פרי" בחבל ארץ קטן מארץ ישראל במשך פחות מיממה. וברור שהפגנתם מבטאת כמיהה לכך, שמה שנעשה כאשר חלק מהנגב המערבי היה "חופשי" למשך יום אחד – זה מה שייעשה "פרום ד'ה ריבר טו ד'ה סי" לצמיתות.

אם זו אינה אנטישמיות, אפשר למחוק את המושג אנטישמיות מן המילון.  

 החורבן בבארי. נגד המושג ניצחון ונגד מיטוט החמאס (צילום: יואל מרשק)

החלק השני של המפגש, הוקדש לקולות צעירים מן "העוטף". לדיון הזה לוהקו שתי נשים צעירות, גילי שוורץ מבארי ודרום אדם משדרות, שביטאו מסר פציפיסטי נגד המלחמה. "אני לא מקבלת את הטענה שאנחנו הטובים, כי אם יש טובים יש גם רעים". לדבריהן – אין אויב. האויב הוא המלחמה. והן מגלות סולידריות לסבל של העזתים, שנתונים בתווך בין שלטון חמאס לבין האלימות המלחמתית הישראלית. הן דיברו נגד המושג ניצחון ונגד המושג מיטוט חמאס. "הבטיחו לנו שחמאס מוטט בעופרת יצוקה והבטיחו לנו שחמאס מוטט בצוק איתן. אז אני לא מאמינה בסיסמאות הללו". אבל בעופרת יצוקה ובצוק איתן לא היה כל ניסיון למוטט את חמאס. היו אלה סבבים, שהמטרה בהם הייתה להגיע כמה שיותר להפסקת אש. המטרה של המלחמה הזאת היא לא להיות עוד סבב, אחרי שראינו מה התוצאות של הסתפקות בפחות ממיטוט חמאס. הן דיברו ברהיטות על החלום והשלום והמוסר והתקווה והאמונה באדם ואל תיקחו מאתנו את התקווה ואין לנו פתרון זולת פתרון מדיני.

בשעה שהן דיברו, הצ'אט הוצף בים של תגובות אהדה לצעירות שמגלמות לנו את התקווה, התקווה והתקווה. היה רק הורס שמחות אחד שהגיב ברוח אחרת – הח"מ. הזכרתי שם, שב-7 באוקטובר נוכחנו שהברירה שלנו היא להישחט או להילחם.

אני לא מתרשם מהפציפיזם הזה ובעיקר, אני רואה בו גישה בלתי מוסרית. נשים צעירות שראו בעיניים בלתי מזוינות את הלבן בעיניים של הרוע המוחלט, מתקשות לומר שיש לנו אויב ושיש טובים ורעים.

 ***

המוסר, פירושו היכולת להבחין בין טוב ורע, לבחור בטוב ולהילחם ברע. כן, במלחמה הזו יש טובים ויש רעים. ומי שמסרב לראות זאת, מי שמסרב להבחין בין טוב ורע, אינו מייצג את המוסר, אלא את היפוכו. ה-7 באוקטובר הציב בפנינו נייר לקמוס של אבחנה מוסרית בין טוב ורע, בין הטובים והרעים. מי שאינו מבחין בכך וסבור שאל לנו להילחם בחמאס, כמוהו כמו הפציפיסטים שהתנגדו למלחמה נגד היטלר, כי האויב אינו היטלר אלא המלחמה. בעיניי, הפציפיזם הבלתי מוסרי הזה אינו מבשר שום תקווה. ההיפך הוא הנכון.

התקווה בת שנות אלפיים היא להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים.

ומי שהתקווה שלו היא לסכל את התקווה שלנו הוא אויב. ועלינו להגן על התקווה שלנו וכשצריך, וכעת צריך, עלינו להילחם על קיומנו ועל תקוותנו.

דבר אחד באירוע הזה בכל זאת עורר בי תקווה. אלון פאוקר סיפר על משפחת קלמנזון מעתניאל שגייסה את עצמה ב-7 באוקטובר כדי לחלץ את חבריו ואותו, הנצורים בבארי, ועל אלחנן קלמנזון שנהרג בקרב על הגנתם. הוא סיפר שאחרי שבכל השנים סירב לחצות את הקו הירוק, הוא חצה את הקו הירוק כדי לנסוע לעתניאל ולפגוש את משפחת קלמנזון ולהודות לה. והוא אמר שהיום הוא מתייחס אחרת, ברמה האנושית, לאנשי הציונות הדתית וגם לאלה שחיים מחוץ לקו הירוק. כמי שמכיר זמן רב את אלון ואת דעותיו, שמחתי לשמוע את הדברים.

התקווה שלי, היא שהשלב הבא של הציונות, אחרי הטבח, תהיה ברית קלמנזון – ברית ייעוד של הציונות המגשימה, החילונית והדתית.