כשהקיבוץ שלנו הגיע לגיל שישים הוא שקע בביצה טובענית של חובות. זה התחיל הרבה לפני כן, אבל הגיע לממדים מבהילים בזמן ההוא. ההלוואות שהקיבוץ לקח במשך השנים תפחו, הריביות עלו, הבנקים שעשו כסף מכסף היו נושים אכזרים, והקיבוץ עמד בפני פשיטת רגל, או עיקול נכסים, או הסדר לא אנושי אחר, עם הבנקים. היחידים שידעו על כך ושבאופן כללי הבינו איך כסף, בעיקר הכסף של הבנקים, מתנהג, היו הגזבר, מרכז המשק, פרץ, המזכיר אבינועם ואולי עוד שנים שלושה מנהלי חשבונות שעבדו בקומה התחתונה של המזכירות. ואז, ביום אחד, משכן הקיבוץ את עצמו לדעת ולקח את כל החסכונות של כל החברים ואת היתרות והעביר אותם לבנק שבלע לנו את הכספומטים והשאיר אותנו בבת אחת בלי שום כסף. אבא של עמיר מת באותו יום. אולי אפילו באותה שעה.

 אף אחד לא חלם שזה הולך לקרות. היו אמנם כמה שהריחו משהו והתחילו למשוך את החסכונות שלהם מהקיבוץ אלף אחר אלף, אבל רוב האנשים ישנו בשקט כמו תינוקות, בטוחים שהקיבוץ שומר עליהם.  אבא של עמיר מת מהתקף לב. זה היה הדבר הכי לא צפוי שיקרה למרות שכבר היו לו כמה התקפי לב, אבל הוא היה בסך הכל בן 66 ורצה לחיות. רק לפני חודש נסע לחברה שלו בניו יורק והיא הציעה  שתבוא לגור אתו בקיבוץ שלו, ומצד שני, בקרית חיים, היתה לו חברה אחרת, אז הוא לא ממש ידע מה לעשות.

עמיר חזר באותו זמן מהודו והתכונן לנסוע לנפאל ללמוד איורוודה אצל רופא אחד בקטמנדו ובינתיים גר אצל אבא שלו. וכשחזר יום אחד הדלת היתה סגורה והוא שמע אותם, את אבא שלו והחברה מקריית חיים מצחקקים ואחר כך אבא שלו יצא מהחדר ונראה ממש מבסוט. ועמיר נסע לחבר שלו בתל אביב ואבא שלו הלך לישון ובבוקר הוא לא הרגיש טוב והזעיק את האח התורן ולקחו אותו באמבולנס לבית חולים אבל הוא מת עוד בדרך.

נסעתי לנחם את עמיר. כשהגעתי לקיבוץ שלו, שהוא גדול וחזק ויציב, הרגשתי שאני רוצה להישאר שם לתמיד. עמיר עזב את הקיבוץ שלו כבר לפני כמה שנים וחזר עכשיו מהודו ואבא שלו מת. ישבנו ובכינו כמו שני יתומים.