אולי איננו מייחלים למקדש שלישי משום האלימות שהייתה בשני המקדשים בעבר

 

{א}  וְעָשִׂיתָ אֶת הַמִּזְבֵּחַ עֲצֵי שִׁטִּים חָמֵשׁ אַמּוֹת אֹרֶךְ וְחָמֵשׁ אַמּוֹת רֹחַב רָבוּעַ יִהְיֶה הַמִּזְבֵּחַ וְשָׁלֹשׁ אַמּוֹת קֹמָתוֹ: {ב} וְעָשִׂיתָ קַרְנֹתָיו עַל אַרְבַּע פִּנֹּתָיו מִמֶּנּוּ תִּהְיֶיןָ קַרְנֹתָיו וְצִפִּיתָ אֹתוֹ נְחֹשֶׁת: {ג} וְעָשִׂיתָ סִּירֹתָיו לְדַשְּׁנוֹ וְיָעָיו וּמִזְרְקֹתָיו וּמִזְלְגֹתָיו וּמַחְתֹּתָיו לְכָל כֵּלָיו תַּעֲשֶׂה נְחֹשֶׁת: {ד} וְעָשִׂיתָ לּוֹ מִכְבָּר מַעֲשֵׂה רֶשֶׁת נְחֹשֶׁת וְעָשִׂיתָ עַל הָרֶשֶׁת אַרְבַּע טַבְּעֹת נְחֹשֶׁת עַל אַרְבַּע קְצוֹתָיו: {ה} וְנָתַתָּה אֹתָהּ תַּחַת כַּרְכֹּב הַמִּזְבֵּחַ מִלְּמָטָּה וְהָיְתָה הָרֶשֶׁת עַד חֲצִי הַמִּזְבֵּחַ: {ו} וְעָשִׂיתָ בַדִּים לַמִּזְבֵּחַ בַּדֵּי עֲצֵי שִׁטִּים וְצִפִּיתָ אֹתָם נְחֹשֶׁת: {ז} וְהוּבָא אֶת בַּדָּיו בַּטַּבָּעֹת וְהָיוּ הַבַּדִּים עַל שְׁתֵּי צַלְעֹת הַמִּזְבֵּחַ בִּשְׂאֵת אֹתוֹ: {ח} נְבוּב לֻחֹת תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ כַּאֲשֶׁר הֶרְאָה אֹתְךָ בָּהָר כֵּן יַעֲשׂוּ.

 

הפרשה עוסקת בהוראות מפורטות שניתנו למשה רבנו לבניית המשכן וכליו והנחיות כיצד לממנו בעזרת תרומותיהם של בני ישראל. ביחס לכל אחד מן הכלים מפורטים החומרים מהם יש לבנות את הכלי ומידותיו. התורה מצווה על איסוף חומרים רבים, בהם: זהב, כסף ונחושת, עורות וצבעים שונים, אבנים טובות, בשמים ושמן.

***

חמוטל בר יוסף: (חמוטל (בורשטיין) בר-יוסף (נולדה ב- 13 ביוני 1940) היא משוררת, סופרת, מתרגמת וחוקרת ספרות ישראלית, פרופסור אמריטה לספרות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב ומרצה באוניברסיטאות שונות בישראל ובעולם).

 

"הייתי בת תשע כשהחלטתי לעשות מתנה לאמי ליום הולדתה,

לעשות לבדי ולכן בסתר, משהו שאני יכולה,

משהו שעשיתי לבד, שיעשה לה הפתעה,

שיהיה נחמד בעיניה, שיעשה לה קצת שמחה.

 

בסתר תפרתי ממחטה, מפית אוכל, מטלית, משהו שדומה לארנק.

בסתר גזרתי את שמיכת הבובה לפיסות בד צבעוני

ותפרתי אותם בתפר מכלב ותפר מסרק שלמדנו.

 

אמי קבלה מאבי סיכה מכסף של "בצלאל",

עשויה חוטי פיליגרן, בצורת שני הרים תאומים.

 

היא הניחה אותם בין שדיה, על השמלה הכחולה.

 

על המתנה שלי היא אמרה: יותר טוב היה לעשות דבר אחד גדול.

יותר מחמישים שנה נשארתי המומה. לא היה לי מה לענות.

"יותר טוב היה לעשות דבר אחד גדול", הבנתי יותר ויותר.

 

היא מתה לפני שנים לא רבות בלי שדברתי אתה על זה.

אבל היום נודע לי פתאום שבקרוב אפגוש אותה ואומר:

אמא, זה מה שעשיתי. זה מה שיכולתי.

ממחטה, מפית, מטלית ומשהו שדומה לארנק".

 

השיר קורע הלב של בר יוסף מתמצת את ההרגשה הקשה של מי שמתנתו/ה תרומתו/ה לא מתקבלת.

קופת צדקה בבני ברק (צילום: ד"ר אבישי טייכר)

***

הרב פרופ' יהורם מזור ( (נולד בשנת ה'תש"ח, 1948, בחדרה) הוא רב רפורמי המשתייך לתנועה ליהדות מתקדמת. הוא כותב שעם הגיענו לפרשת תרומה אנו מתחילים לקרוא בפרשות העוסקות בהקמת המשכן במדבר. גם ההפטרה עוסקת בהקמת בית המקדש בירושלים, בימי שלמה המלך.

 

למרות שבפרשה ובהפטרה אנו קוראים על בנית אותו מוסד: המשכן במדבר והמקדש בירושלים, ההבדל בין שני המקדשים גדול מאד. ההבדל איננו רק בצורת המבנה, חומרי הבניה ואיכותם; יש שוני גדול מאד בַּיחס אליהם מצד הקהילה הבונה.

 

פתיחת הפרשה מגדירה במפורש את יחס יוצאי מצריים אל המבנה שיבנה: "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרומתי" (שמות כ"ה ב'). פרשני המקרא מסבירים בצורה ברורה שכדי לתפעל את המשכן, ואחר כך את המקדש, יש צורך בסכומים אשר אינם יכולים להיות תלויים ברצונם הטוב של בני העם. לשם כך יש מערכת מיסוי מסודרת וקבועה: "מחצית השקל" – עליה נאמר "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט". אך בניית המשכן וכליו התבססה על נדבת לבם של בני ישראל. כל אחד ואחד מסוגל למצוא את הדרך הנוחה לו לתרום, בין אם תהיה זו תרומה של חומרים לבניה ובין אם בעבודת כפים של ממש. בקריאת ההפטרה משתנה התמונה לחלוטין. כך מציג בפנינו ספר מלכים א' (בפרק ח') את המתרחש בארץ בזמן הבניה של מקדש שלמה:

 

וַיַּעַל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מַס מִכָּל יִשְׂרָאֵל וַיְהִי הַמַּס שְׁלֹשִׁים אֶלֶף אִישׁ:וַיִּשְׁלָחֵם לְבָנוֹנָה עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים בַּחֹדֶשׁ חֲלִיפוֹת חֹדֶשׁ יִהְיוּ בַלְּבָנוֹן שְׁנַיִם חֳדָשִׁים בְּבֵיתוֹ וַאֲדֹנִירָם עַל הַמַּס: וַיְהִי לִשְׁלֹמֹה שִׁבְעִים אֶלֶף נֹשֵׂא סַבָּל וּשְׁמֹנִים אֶלֶף חֹצֵב בָּהָר: לְבַד מִשָּׂרֵי הַנִּצָּבִים לִשְׁלֹמֹה אֲשֶׁר עַל הַמְּלָאכָה שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָרֹדִים בָּעָם הָעֹשִׂים בַּמְּלָאכָה:

 ***

המקדש כנראה היה אחד הבניינים היפים ביותר של המזרח הקדום. כאשר נבנה הבית השני בכו בוניו הוותיקים בזכרם את יופיו של הבית הראשון. אך בניגוד לתיאור היפה של הנאמר בפרשת תרומה ובנין המשכן, המקדש איננו בנוי מנדבתם של בוניו או של העם. לא "נדבת לב", אלא הכל בנוי על מערכת מיסים מסודרת, הפועלת בסדר מופתי.

 

אפשר למצוא הבדלים נוספים אשר מבדילים בין שני גופי הפולחן הללו. המשכן נבנה מתוך הצורך של החברה המורכבת משבטים ומבקשת לעצמה צורת ביטוי רוחנית פנימית. המקדש נבנה עם הפנים כלפי חוץ. לשלמה חשוב שפניה יהיו פנים יפות בעיני כל העמים והאומות הסובבים את ממלכת ישראל. פעילות זו נעשתה  על חשבון העם; מכאן, כנראה, בקשתם של נציגי השבטים, לאחר מות שלמה, להקל במיסוי.

 

המשכן נבנה מתוך נדבת הלב, המקדש נבנה במידה מסוימת של אלימות וזה ההבדל ביניהם. כשאנו, כאלפיים שנה לאחר החורבן השני, מתמודדים עם שאלת בנין המקדש, אולי איננו מייחלים למקדש שלישי משום האלימות שהייתה בשני המקדשים בעבר.

***

שן צ'ונג ון ( סופר סיני )1902-1988):

"יש בעולמנו מי שמבקשים לבנות מגדלים וארמונות על חול או על מים. לא כן אני. ברצוני לבנות מקדש יווני קטן ותו לא. אבחר לי מקום בהרים להניח בו את יסודותיו ואבנה אותו מאבנים חזקות. מבנה הדור, איתן ורמוני, שסגנונו מעודן אך לא מצועצע, הוא המבנה המושלם בעיני. ובמקדש הזה אזבח ל"לטבע האנושי"."***

 

תְּרוּמָה הֵרַמְנוּ/ ר' משה אבן עזרא (1070‏-1138, פילוסוף, פייטן ומשורר עברי. קטע מהשיר)

 

תְּרוּמָה הֵרַמְנוּ שִׁיר לְאֵל: צָר רָדָד

וַאֲנַחְנוּ קַּמְנוּ וַנִּתְעוֹדָד:

 

מַאֲמָרִים נִמְתָּקוּ וּמַחְמַד שִׁירִים

וּזְמִירוֹת נֶחְשָׁקוּ, שׁוֹרְרוּ נְבָרִים

יוֹם שֵׁן חָרָקוּ עֲלֵיהֶם צָרִים

אָכֵן נָמַקּוּ וּבֵית צַר הֶחֳרִים

מֵיתָרָיו נִתָּקוּ וְאָהֳלוֹ שֻדָּד:

 

שֶׁבַח יִכּוֹן לְחַדֵּשׁ בְּקָהָל

וּלְאֵין נָכוֹן נְתֹן שַׁי וְיִצְהָל

וּלְהַרְחִיב מָכוֹן לְכָל גֵּר וְיֶאֱהָל

כִּי מָשׂוֹשׂ יִסְכֹּן יוֹם בּוֹ צַר נִבְהָל

וְעָם נָח וַיִּשְׁכֹּן בֶּטַח בָּדָד:

 

 

רחל אליאור (1949‏-) (חוקרת בתחום היצירה המיסטית היהודית לדורותיה, פרופסור אמריטה ומופקדת הקתדרה ע"ש ג'ון וגולדה כהן לפילוסופיה יהודית באונ' העברית.)

 

מתוך הספדה על פרופ' אליס שלוי:

פרופ' אליס שלוי, בת דמותה של ‘תהילה’ של עגנון באורך ימיה, בחוכמתה, בצדקתה, בחסדה, בענוותה ובכל מידותיה, זכתה בזכות הנדירה לחיות עשרה עשורים בשלוש תרבויות שונות ושלוש ארצות שונות, ולראות את העולם משתנה מקצה לקצה לנגד עיניה.

 

היא מהאנשים הבודדים שיכולים לזקוף לזכותם תרומה מכרעת ל’תיקון עולם', שכן היא תרמה לשינוי זה בירושלים ובמדינת ישראל בעוז רוחה ובתפארת מעשיה ובנופי המחשבה והזיכרון הרב־תרבותיים שזכתה להשראתם לאורך חייה. כל חייה האמינה בשוויון, חירות וכבוד האדם של כל אדם, ללא הבדל דת, לאום, גזע ומין, והאמינה בצדק חברתי, בפלורליזם, בסובלנות, ובהפרדת הדת מהמדינה, וכל שנותיה למדה ולימדה, עבדה, פעלה וטרחה לקדם את החברה הישראלית כולה ואת שני העמים החיים בה, ואת היהדות הישראלית רבת הפנים, לכיוון של שוויון, צדק חברתי ושלום, ברוח חזונם של נביאי ישראל. היא זכתה להימנות עם מתקני העולם שמצאו שותפות ושותפים רבים לדרכם.

 

אליאור כותבת על תרומה מסוג אחר: לחברה, למדינה, לכולנו.

מי ייתן ונזכה להיות תמיד בצד התורם.