‏

 

הקונספציה שקרסה ב-7 באוקטובר, אינה הקונספציה של ההגנה המרחבית, אלא הקונספציה שאין עוד צורך בהגנה מרחבית

 

ח"כ מירב בן ארי (יש עתיד) גילתה מהי הקונספציה שקרסה ב-7 באוקטובר. לטענתה, מה שהוכח הוא שהתיישבות אינה יוצרת בטחון. "הצבה של תושבים בישובים על הגבול", קבעה בן ארי, "עלתה בחייהם של 1200 בני אדם ובחטיפתם של יותר מ-200".

 

אם בן ארי צודקת, הרי שקרוב ל-150 שנות התיישבות ציונית התבססו על קונספציה מוטעית. אולם האמת היא, שאירועי 7 באוקטובר הוכיחו את ההיפך הגמור ממסקנתה של בן ארי.

 

בטרם אבחן את סוגיית המשמעות הביטחונית של ההתיישבות, אציין שההתיישבות היא בראש ובראשונה ערך ציוני העומד בפני עצמו. כלומר, מהות הציונות היא עליה והתיישבות. עליית היהודים לארץ ישראל ויישוב ארץ ישראל ביהודים. ייעודה של מדינת ישראל היא הגשמת הציונות, ותפקיד המדינה לספק ביטחון להתיישבות. כלומר, גם אלמלא היה תפקיד ביטחוני להתיישבות, יש לה הצדקה מלאה. אולם אחרי שאמרתי את האמירה היסודית הזאת, שבעיניי היא עומדת מעל לדיון והיא הבסיס לדיון – יש ויש תפקיד ביטחוני משמעותי להתיישבות.

***

התפקיד הביטחוני המרכזי של ההתיישבות, הוא להבטיח שאזורים החיוניים לביטחון ישראל יהיו בידיה. אלמלא ההתיישבות היהודית בגולן, הגולן היה נמסר מזמן לאויב הסורי והיום היינו נאלצים להתמודד עם כוח רדואן ומיליציות איראניות על חוף הכינרת. ואולי גם לפנות את יישובי עמק הירדן ועמק החולה, כי "הצבה של תושבים ויישובים על יד הגבול" וגו'.

 

אלמלא ההתיישבות היהודית בבקעת הירדן, ביהודה ובשומרון, כביש 6 היה גבולנו המזרחי ובחלק מן המקומות רוחבה של מדינת ישראל היה כמחצית המרחק בין גבול עזה לנתיבות, שאליה הגיעו המחבלים ב-7 באוקטובר. ואז מרכז האוכלוסיה הצפוף ביותר בישראל, האזור שבין חדרה לגדרה, היה בגדר "הצבה של תושבים ביישובים ליד הגבול". 

 

אלמלא ההתיישבות בנגב המערבי ובנגב בכלל, הנגב לא היה נכלל בשטח ישראל בתכנית החלוקה (כך נאמר בפירוש במסמך אונסקו"פ, מסמך ועדת החקירה של האו"ם שהוא בסיס תכנית החלוקה שאושרה בעצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר), ואם לא הייתה התיישבות בנגב צה"ל לא היה נלחם על הנגב והנגב לא היה בידינו. כלומר, גם אם לא היה כל תפקיד להתיישבות בביטחון השוטף ובהגנה על המדינה, חשיבותה של ההתיישבות לביטחון הלאומי של ישראל היא אדירה, כי עצם קיומה מבטיחה לנו גבולות בטוחים ובני הגנה.

 

אך להתיישבות יש גם יש חשיבות ביטחונית בפועל, ו-7 באוקטובר הוכיח זאת מעל ומעבר לכל ספק. הקונספציה שקרסה אינה הקונספציה של ההגנה המרחבית, אלא הקונספציה שאין עוד צורך בהגנה מרחבית.

***

המחדל הגדול לא היה חוסר היכולת של היישובים להגן על עצמם, אלא העובדה שכוחות צה"ל כשלו בהגנה, הן על בסיסי צה"ל שנפלו בידי האויב, הן בהגנה על היישובים והן בהגעה בזמן להגן על היישובים. והמחדל השני בגודלו היה נטילת יכולת ההגנה של היישובים על עצמם.

 

כיתת כוננות במיתר: ישובים ללא יכולת הגנה עצמית (מקור: muni.il)

 

אילו מתקפת 7 באוקטובר הייתה גם מלבנון ומסוריה, בכל יישוב היה נשק אחד בלבד, בידי הרבש"ץ. במקרה כזה, הטבח היה נורא שבעתיים מאשר ביישובי הדרום. הסיבה לכך, היא שלפני שלוש שנים נלקחו כלי הנשק מכיתות הכוננות. בדרום היה נשק לכיתות הכוננות, אך הוא אוחסן בנשקיה. במעט יישובים, הרבש"ץ הפר את ההוראה והנשק היה בידי לוחמי כיתת הכוננות. ביישובים הללו, כיתת הכוננות בלמה את המתקפה והמחבלים לא הצליחו לחדור ליישוב. זאת, חרף העובדה שכיתות הכוננות היו זעירות, בנות 8 לוחמים בלבד.

 

מול קריסת הצבא, מה שעצר את המחבלים, היו כיתות הכוננות הזעירות, שניהלו קרבות גבורה עילאיים בהגנה על היישוב.

 נשער לעצמנו מה היה קורה אילו לא עשינו את ה"טעות" של "הצבת תושבים ביישובים על הגבול". במקרה כזה, המחבלים היו שועטים היישר אל מרכז הארץ.

 

כדי להבין שהפקרת ההגנה המרחבית וכיתות הכוננות היו קונספציה קטסטרופלית אין צורך בשום ועדת חקירה. ואכן, צה"ל הפיק את הלקחים, והיום ביישובי קו העימות בכל הגבולות, שודרגו כיתות הכוננות למחלקות הגנה יישוביות, המונות כעת 28 לוחמים ותגדלנה בקרוב ל-32 לוחמים, מצוידים היטב כמו מחלקת חי"ר לכל דבר, מאומנות היטב, והנשק והציוד של הלוחמים נמצאים בביתם. אם כך היה ב-7 באוקטובר, הטבח היה נמנע. המחבלים לא היו מצליחים לחדור ליישוב וגם אם מקצתם היו חודרים, לא היה בידם לבצע טבח המוני וחטיפה המונית.

***

רעיון ההגנה המרחבית, מתייחס להתיישבות באזורי הספר, בפרט הכפרית, כקו ההגנה הראשון של מדינת ישראל. על צה"ל לארגן את הכוחות הלוחמים באותה התיישבות, ככוח הצבאי שיבלום את האויב ויגן על היישובים ועל המדינה, בעיקר במתקפת פתע, עד הגעת צה"ל. זו היחידה שתאפשר לשאר כוחות צה"ל להתמקד במתקפת הנגד והעברת המלחמה לשטח האויב.

 

מעבר ליישוב הבודד, האזור כולו צריך להיות מאורגן כחטיבות מרחביות, כגדודי חי"ר ושריון, המבוססים על כוחות אזוריים, מצוידים ומאומנים היטב, שתנהלנה את הלחימה להגנה על המדינה.

***

 אסיים בשני ציטוטים ישנים, אך נכונים היום יותר מכפי שהיו כשנכתבו.

 דברים מתוך איגרת הרמטכ"ל שכתב רפול, רפאל איתן, הרמטכ"ל ה-11 של צה"ל, ב-1981: "... כאשר נשאלת השאלה מדוע לא נחזיק במקומות חיוניים כוחות צבא, התשובה היא כי צבאנו הסדיר מצומצם בהיקפו, ויעילותו נמדדת בניידותו, וכוחות המילואים צריכים להתגייס ולנוע להיערכותם המתוכנת מראש בצירי תנועה חופשיים, ושליטה עליהם היא תנאי לכך שהדבר הזה אכן יתבצע במועדן ובסדר. יישובי ההגנה המרחבית הם הצבא הסדיר המקומי. הם צריכים להבטיח שליטה, והם צריכים למנוע מהאויב שיבוש מערכותינו במקרה מלחמה. לכן, חיוניים ביותר מיקומם הטקטי בשטח, ציודם בנשק חדיש, אימון תושביהם למשימתם והפיכתם ליישובים מבוצרים כהלכה".

 

רפאל איתן. יישובי ההגנה המרחבית הם הצבא הסדיר המקומי (מ-FB)

 

כתב יגאל אלון בספרו "מסך של חול" (1959): "רשת יישובים צפופה, פרושה לעומק, מבוצרת כהלכה, חמושה במיטב הנשק החדיש ומאורגנת במערך הגנתי טריטוריאלי מוצק, עשויה לשמש מעין עומק אסטרטגי, כתחליף לעומק הגיאוגרפי שאינו קיים. יחד עם הערכת הכוחות האופנסיביים [=התקפיים א.ה.] של צה"ל יש להביא בחשבון, כי אם הוא רוצה לקיים את היוזמה בידיו, או ליטול אותה לידיו, לא יכול להתפנות לתפקידים דפנסיביים [=הגנתיים א.ה] מובהקים. ההגנה המרחבית, אם תהיה חמושה לא בנשק קל בלבד, אלא גם בנשק כבד, נשק נגד-טנקי לסוגיו, לרבות טנקים קלים משלה, עשויה להפוך את הארץ הארוכה והצרה לבלתי חדירה, או לפחות למערכת קיפודי-הגנה, בעלת כושר–בלימה גבוה, שתאט במידה מכרעת את התקדמות צבאו הממוכן או הרגלי (באזורי ההרים) של האויב ותגבה ממנו מחיר גבוה על כל צעד של התקדמות. אמנם לא יהיה, ולא יכול להיות, בכוחה של ההגנה המרחבית למגר את האויב, לפי שאין ממגרים צבאות בדרך דפנסיבית בלבד.

 

 אבל אין גם לנצח בלעדיה, באשר בהיעדרהּ ייקל על האויב להתקדם על פני מרחבי הארץ וליצור עובדות מוגמרות, העלולות לזכות בהכרה בינלאומית בטרם ייערך צה"ל להתקפת-נגד מכרעת. ...  ללא הגנה מרחבית המתבססת בעיקרה על ההתיישבות, היה נאלץ הצבא להפריש כוחות ניכרים לתפקידים דפנסיביים. צה"ל, שהוא קטן מצבאות ערב, המכתרים את ישראל מסביב, אינו יכול להתיר לעצמו החלשת כוחו האופנסיבי... עם כל הכבוד שהמחבר רוחש לצה"ל, ועם כל אמונתו בכוחו של זה, אין להוציא מכלל אפשרות גם הצלחות של האויב, אסטרטגיות וטקטיות גם יחד.

 פעולות יזומות או נגדיות של האויב עלולות לעתים לשבש את תכניות צה"ל, לשלול ממנו את הניצחון המהיר והרצוי ולכפות על הארץ מלחמה ממשוכת ומתישה יותר. גם במקרה ביש זה ומעין זה, צו עליון הוא לשמור על צה"ל ככוח בעל כושר אופנסיבי, ומכאן, שעיקר התוחלת לבלימת התקדמותו של האויב או להאטתה, עד לבוא האופנסיבה הישראלית הנגדית, תהיה תלויה במידת חוסנה של ההגנה המרחבית, אשר תיעזר בכוחות של תגבורת, בעיקר של נשק מסייע ושל יחידות המסוגלות לגיחות, פשיטות ומכות-נגד מקומיות. הנה כי כן נמצא, שההגנה המרחבית, אף כי איננה עשויה לשמש תחליף לאופנסיבה, הרי קיומה הוא תנאי ליכולת של אופנסיבה יזומה או נגדית ישראלית".